תכנית 'בואו נדבר על זה' של חכמת ההזדקנות יוצרת מרחבים של שיח בנושא המוות, מטפחת בהירות בליבון ערכי של רצונותינו לגבי הטיפול שנקבל בסוף החיים, ומאפשרת תקשורת עם קרובים
ככל שאנחנו מזדקנים אנו מועדים לפגוש את היחלשות הגוף בתהליך שסופו מוות. עם זאת, נושא המוות אינו מדובר. הוא מעלה אי נוחות ופחד. אבל המוות ודאי, אין דבר ודאי מלבדו, ורק זמנו ונסיבותיו אינן ודאיות.
החיים של מי שמסכים למות שמחים הרבה יותר. …
מסכימה למות, במובן של ידיעה פנימית עמוקה שאין אדם שאי אפשר לחיות בלעדיו.
מסכים למות, במובן של שלום בנפש, שלום בעולם, שלום עם ההוויה באשר היא.
מסכימה למות, במובן שאין פחד מפני המוות, ושהעצב על הפרידה נוכח בכל רגע ורגע בחיים וצובע אותם בצבעים עזים ומלאי טעם.
// שמחה יעל פאוזלו
טיפול רפואי בסוף החיים מעורר דילמות קשות שיישובן תלוי באמונות אישיות ובהשקפות עולם ערכיות. כל עוד אנחנו צלולים וכשירים לא יתנו לנו טיפול רפואי שאיננו רוצים בו. אבל ייתכנו מצבים שבהם לא נוכל לומר מה אנו רוצים. ייתכן שאיבדנו את ההכרה בגלל אירוע לב או מוח, או שאיבדנו את בוחן המציאות בגלל חום גבוה או דמנציה. לכן איננו יכולים לדעת מראש מה יהיה מצב הבריאות שלנו, או מה יהיו דרכי הטיפול האפשריות שיתאימו לאותו מצב. גם אם לא נוכל לשלוט בנסיבות פרידתנו מן העולם, עדיין יש ערך רב לברר את הדברים ולתקשר אותם עם הקרובים לנו. הבעת רצון מוקדמת יכולה לסייע למטפלים ולקרובים לקבל החלטות קשות.
תחשבו על השאלות האלה:
- איך הייתי רוצה לסיים את חיי?
- איפה ארצה להזדקן – בבית או בבית אבות?
- איפה ארצה למות – בבית או בבית חולים?
- האם אעדיף לקבל טיפול פליאטיבי התומך באיכות חיים על טיפול מאריך חיים?
- במה כל זה תלוי?
- עם אילו אנשים אני רוצה לדבר על רצונותיי בקשר לטיפול בי בסוף החיים?