“בגוף אני מבינה”/ זאב בן אשר

סיכום סדרה בת 3 מפגשי זום על מודעות גופנית במסגרת חכמת ההזדקנות.
וירג’יניה וולף כותבת על החוויה האנושית כאי יכולת להיפרד מהגוף אפילו לרגע – כמו להיות אפון בתוך התרמיל שלו. אדם חייב לעבור את השינויים האין סופיים שאינם תלויים בו וברצונו אך מתרחשים בגופו – חום וקור, נוחות ומצוקה, רעב ושובע, בריאות וחולי ועד לסוף הבלתי נמנע.
בתקופת ההזדקנות העיסוק שלנו בגוף הופך לאינטנסיבי יותר ומאופיין בעמדה נסוגה/מגננתית בשל שינויים מהירים יותר בגוף ואובדנים הדרגתיים של כושר תנועה, גמישות, ניידות, תפקודים שונים וטרם דברתי על ה”בונוס” – כאבים ומחלות.
הגוף מנהל את חייו/חיינו עם התערבות מועטה מצדנו. נשימה, ויסות לחץ דם, חום וקור, ויסות מלחים, רמת סוכר, עיכול, מערכת חיסונית. יש עוד מערכות רבות אך הרשימה מספיק ארוכה כדי שנוותר על הרעיון שאנחנו בעלי הבית על הגוף. וזה עוד לפני שהזכרנו שהגוף הוא המחליט כיצד ואיך הוא מזדקן, באיזה קצב ומתי הוא מסיים את חייו / חיינו.
לא נותר אם כך אלא לשאול מדוע אם כך אנו מתנהגים כבעלי הבית ובמקרה של קבוצת הגיל שלנו אנחנו גם שואלים אותו, את הגוף, למה הוא עושה לנו את זה (לעניין זה מציע לכם לקרוא את שירה של רחל חלפי “איזו עדינות יש”. תמצאו בגוגל בקלות).
לצד גופנו הממשי והמוחשי יש לנו סיפור חיים עשיר ביחס לגוף, סיפור המתפתח מיום הולדתנו ועובר לכל חיינו ומוטען חוויות רבות, התניות חברתיות ותרבותיות ומארג של רגשות. לדימוי הגוף ולתפיסת הגוף שלנו יש היבטים של תפיסת ערך עצמי, יכולת שליטה,ר מת חיוניות, תפיסת מיניות, וגם כאן הרשימה עוד ארוכה.
היחס לגוף המזדקן מאופיין פעמים רבות בחוויית דעיכה, צמצום, אכזבה, תסכול, כעס, אי נחת ואי שביעות רצון. הדהארמה רואה ברגשות אלה רגשות עוכרי שלווה המביאים סבל מיותר שהבודהיזם מעודד לצמצם אותו ככל יכולתנו. אזכיר כאן את האמת הראשונה (מתוך ארבע האמיתות הנאצלות שהדהארמה מנסחת) המזהה לידה, זקנה, חולי ומוות כסבל בלתי נמנע. האמת השניה, הבאה בעקבותיה, מזהה ומגדירה סבל מיותר כנובע מהיאחזות ודחייה שהם מצדם נובעים מבורות.
בואו ניקח את עולם המושגים הזה לשדה ההזדקנות. ההיאחזות היא הרצון שהגוף יישאר צעיר במראהו ומלא חיוניות בתפקודו. הדחייה היא הרצון שכל מופע של חולי ואובדן גופני וכל מה שנתפס על ידינו כלא רצוי, ידחה ויעלם כלא היה. הן הרצון והן הדחייה נובעים מאי הפנמה של שלושת מאפייני /סימני הקיום:
1. יש סבל בעולם (דוקהא).
2. הסימן השני היא ארעיות – הכל נתון לשינוי ושום דבר לא נשאר קבוע(גם הגוף משתנה).
3. הסימן השלישי הוא העדר עצמי. כל ארוע הוא תולדה של נסיבות וגורמים שחלקם הגדול מאד אינו תלוי בנו, גם כאשר הוא נוגע לעצמנו ולגופנו. טבענו האנושי, הגנטיקה, תהליכים ביולוגים נוספים מתרחשים ללא תלות אם אנו רוצים בכך או לא.
הדהארמה מציעה לעצב השקפה נכונה ביחס לגוף : להבין, להפנים ולהסכים לקבל שהגוף אינו כל יכול (גם תזונה נכונה, פעילות גופנית, חיים מלאים טיפול רפואי מיטיב יכולים לתמוך בגוף עד גבול מסוים בלבד). חשוב להבין שהגוף נעדר עצמי – לא הוא שמחליט להיוולד, לא הוא שמחליט למות ולא הוא זה שיצר את כל מנגנוני החיים שלו. אלה תולדה של התפתחות של ביליוני שנים בהם אין ספור גורמים ונסיבות פעלו את פעולתם.
השקפה נכונה מתעצבת על ידי לימוד ותרגול באמצעות המדיטציה בהתבוננות לעומק בתודעה ובגוף כדי להבחין בתהליכים המתרחשים בכל רגע ומגדירים את העולם הווירטואלי של החוויה. אנחנו מקלפים מהתודעה התניות, פנטזיות וסיפורים המתווספים לתפיסת הגוף, ובעזרת המדיטציה מפתחים יכולות לרפלקסיה (התבוננות בעצמי), אינטרוספקציה (התבוננות עמוקה פנימה) ואינטרוספציה (היכולת לחוש את תחושות הגוף כמו חום וקור, רעב ושובע, שריר תפוס ,שלפוחית מלאה וכל השאר).
לצד הבנה בקיומו של סבל בלתי נמנע אנחנו נקראים לנקוט עמדה פרו אקטיבית הזוכרת שגם כשהקומה שחה הרוח יכולה להישאר איתנה. אותה רוח שלוותה אותנו לאורך כל חיינו יכולה להמשיך ולפרוץ את גבולות הגיל והזמן כל עוד יש בגופנו חיות.
הרחבת התרגול למפגש עם הגוף מכשירה אותנו להבחין בין המציאות כפי שהיא בכל שלב בחיים ובעת הזדקנות לבין הפפנצ’ה – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל גופנו. ככל שהמודעות תפגוש את הגוף בראיה ישירה ומפוכחת כן ייטב. טיפוח מודעות גופנית היא הרחבה של המודעות הקוגניטיבית – שכלית שלנו שמדברת בעיקר במחשבות, מתבטאת במילים ואוהבת לחבר סיפורים שיסדרו באופן הגיוני את החיים שלנו.
למודעות גופנית מאומנת ומיומנת יתרונות נוספים:
– מחזקת יכולת לפגוש שינויים. התנגדות אוטומטית לשינוי, שמתחזקת בדרך כלל עם הגיל גורמת סבל נפשי וכיווץ ומתח גופני.
– תומכת בוויסות רגשי.
– משפרת יכולת לפגוש כאבים גופניים.
– משפרת את יכולתנו להבחין ולהשגיח על מה שקורה בתוך גופנו ועל תנועתנו במרחב.
– מבטלת את המקף החוצה שבין גוף-נפש ומבססת את אחדותו כ – גופנפש.