“כיצד לפגוש את הקשיים בתרגול – כמה סימני דרך”/ זאב בן אשר

אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לתרגל מדיטציה .

אני התחלתי בכך אחרי גיל חמישים .

השנתיים הראשונות היו קשות מכולן .

הקשיים הם ארעיים . הם אינם נעלמים אלא מתחלפים ולובשים צורות שונות.

בעשרים ויותר השנים האחרונות אני ממשיך בתרגול – לעצור, להשתהות, להתבונן ,לחקור ואחר כך לקום מהכרית , שונה ולו במשהו , ולו לרגע ,מכפי שהייתי כשהתיישבתי.

כל אחד מאתנו מתהווה מרגע לרגע .

אני מנחה סאנגות (חברותות לומדות, חוקרות ומתרגלות) במסגרת חכמת ההזדקנות ופוגש רבים.ות שמתרגלים בקבוצה אך מתקשים לתרגל ביחידות בביתם. חשבתי ,לכן, לחלוק אתכם תובנות  שאולי ימתנו את הקושי ויקטינו את הבדידות שאנו חשים בעת הישיבה על הכרית.

כן. כולנו מזדקנים. כולנו פוגשים מחשבות מתעתעות  ומטעות על אי היכולת שלנו ,על אי המושלמות שלנו ועל אי “ההצלחה” שלנו לתרגל “נכון”.

את המילים הצלחה ונכון עטרתי במרכאות כפולות. בשורות הבאות אני רוצה להתייחס לכך…

1.הישיבה במדיטציה היא מפגש אינטימי עם עצמנו וראוי לעשותו באהבה, חמלה ובנכונות לפגוש בכל מה שמגיע ועולה בתודעה. בה בעת אנחנו פוגשים במהלך הישיבה , בין שאר הדברים , את אי הנחת הנחווית בעולם ארעי ולא וודאי ואת עצמנו עם אי המושלמות שבנו.

פעמים מתיישבים לתרגול ב”החלטה ברורה” לסדר את הכאוס של החיים אחת ולתמיד. במקרים אלה  תרגול המדיטציה “נכבש” ע’י האובססיה לשיפור עצמי . ציפייה כזו לא ריאלית ומביאה תסכול, דחייה וסבל נוסף.

ההצעה היא להסכים לפגוש את החולשות , השבירות וגם את קשיי הזקנה ואובדניה המאפיינים אותנו, קהילת המזדקנים , ללא שיפוט ותגובה, אלא בהשתוות נפש  (אניצ’ה) ובחמלה. כשאנחנו מסכימים לפגוש את חולשותינו ללא גינוי והלקאה אפשר להסית את האנרגיה מאשמה עצמית ותסכול לעבר התכוונות יותר אפקטיבית לשינוי .

זה אינו מפגש עם המושלמות שלנו . אנחנו מספיק זקנים כדי לדעת  שאיננו מושלמים. אך אפשר להכיר בכל החלקים שבנו ,חלקי האור וגם הצל ולכנוס אותם לשלמות אחת.  שלמות פירושה כל מה שיש בנו , חלקים שאנחנו יותר שמחים לפגוש וכאלה שפחות, כולל הלב השבור. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי ללקות בלב שבור ולאסוף חלקי גוף ונפש שהתרסקו והחלימו לסירוגין. זו תנועת החיים ואנחנו מוזמנים לקבלה.

2. איננו יושבים כדי ללמוד להפסיק את המחשבות אלא כדי ללמוד לשים לב למה שקורה לנו בתוכנו ומחוצה לנו. ברירת המחדל של התודעה ,כשאינה עסוקה במשימות מוגדרות היא לשוטט ולכן במדיטציה קשה עד מאד להימנע ממחשבות גם אחרי שנים רבות של תרגול.

המפתח להתעוררות הוא לשים לב לחוסר תשומת הלב שלנו ולטפח את תשומת הלב הזו. כלומר להיות פתוח בזמן הווה לכל מה שישנו בטווח החושים ובטווח ההכרה (בדהארמה גם ההכרה היא חוש). ככל שהנוכחות תהיה יותר אינטגרטיבית כלומר גמישה, שלמה, אנרגטית  יציבה ובלתי מפוצלת ,היא תאפשר להיווכח ,ובמילים אחרות לפגוש , את המציאות כככותה  ולכך אנחנו מאמנים  את התודעה.

3. ההצעה היא להרפות מהשתוקקות גם בזמן התרגול ומריכוז בעצמי ובצרכי ולהסכים לפגוש את מה שקיים כאן ועכשיו.(קולות, תחושות, מחשבות, רגשות ,ריחות..). לוותר על הצורך שיקרה מה שאני רוצה שיקרה. וגם לקדם מצב בלתי רווי (רצפטיבי) ופתוח לקראת מה שמגיע. זהו זמן הוויה ללא עשייה. זו הזמנה להתרוקן מעצמי אגוצנטרי ומתפיסת עצמי שגויה . באותה נשימה ראוי שלא לתת לעצמנו להתערער מאי הסדר שבו התודעה מדלגת מענף לענף כקוף פראי .זו טבעה ולכן אנחנו מאמנים אותה בסבלנות לתשומת לב וריכוז .

4. במדיטציה אנחנו מתרגלים לכאורה תצפית אובייקטיבית אל עבר תודעתנו הנחווית כתודעת סובייקט. האני מתפצל לתפקיד העד המתצפת באופן אובייקטיבי, באמצעות תודעתו, על תודעתו הסובייקטיבית. הקושי בתצפית כזו היא שהעין המתבוננת אינה יכולה לראות את עצמה ועל כן מדובר בנקודת עיוורון .הרואה אינו יודע שאינו רואה. הפרדוקס שאנחנו מוזמנים לחצות אותו הוא שאותן התניות, והשתוקקויות שאנו מנסים להתבונן בהן ולאבחן אותן הם אלה שמסתירות לנו משדה הראיה שלנו את מה שאנחנו מבקשים לראות. הדהארמה קוראת למיסוך הזה צעיף הבורות . בנוסף ,יש ובמהלך התרגול יעלו רגשות ותחושות המשבשים את ההתבוננות הנקייה מהטיות .

5. ככל שהצופה / המודט יהיה במצב תודעתי של מיינדפולנס ,כלומר: משהה את תגובות, מצמצם שיפוטיות ושוהה בכאן ועכשיו מתוך התכוונות – הוא יוכל להתבונן בצלילות בעמדות, נטיות, הרגלים, התניות והתנהגות אוטומטית שלו ולבחון את התאמתם לרגע ולמקום בהם הוא נמצא.

אנחנו המתבוננים בעצמנו מוזמנים להכיר בארעיות הדברים ,בהשתנותם, בכך ש”אני” אינו קבוע אלא מתמשך בלבד ואינו עומד בזכות עצמו אלא בזיקה ובתלות הגומלין.            בהיותנו מודעים לנקודות העיוורון שלנו אנו מלטשים, משחיזים ומאמנים את התודעה כל פעם מחדש מעמדת הטירון שטרם למד, מסכימים להשהות ידיעה, ניסיון, היסטוריה (כלומר מה שכבר חלף )ותשוקה (למה שיהיה).

אם כן , רק לשבת במדיטציה פירושו לשבת עם כל מה שהגענו אתו וביניהם – אי שקט, חרדה, פחדים, כעס ,תסכול , אי נחת ותודעה קופצנית. נכון להניח לפנטזיה ש”אחת  ולתמיד” נסדר את הבלגן של החיים שלנו.

לכל אחת ואחד  שער כניסה  משלהם במסע החצי השני של החיים  והדרך כמו דרך, נמשכת בלי תאריך סיום ובלי נקודת הגעה. את הכיוון יחפש כל אחד לעצמו ובעצמו .כך גם הנחה הבודהא את חסידיו טרם מותו : “היו אור לעצמכם”.