“כשכפות הידיים מתחילות לדבר – סיפור על מדיטציה אחת”/ זאב בן אשר

ביום ההוא היינו קבוצה של 7 מתמודדים בהנחייתי, יושבים למדיטציה, במועדון של עמותת אנוש (לשיקום פגועי נפש).
אחרי שתרגלנו מדיטציה של ריכוז בנשימה הזמנתי אותם להציב את כפות ידיהם זו מול זו ולשים לב לתחושות, רגשות ומחשבות שעולים בזמן הזה. הצעתי להם גם לצמצם ולהגדיל כרצונם את המרחק בין כפות הידיים ולראות מה עולה בעקבות זאת.
אני מנחה את הקבוצה כבר כמה שנים. ישנו גרעין קבוע של משתתפים, ברובם מבוגרים ואחרים שבאים והולכים, מנסים ומוותרים. זוהי קבוצה פתוחה שמתקיימת כבר 5 שנים ותמשיך כל עוד מגיעים מתרגלים.
הרבה מהתרגול מבוסס על ריכוז בנשימה, סריקת גוף ומדיטציה בהליכה. פעמים גם מתרגלים מדיטציית מטא (טוב לב אוהב). תמיד מתחילים בקריאת טקסט ע’י אחד המשתתפים המתורגם ממקור עלום שמצאתי. אנחנו קוראים לו – כמו תפילה/ במקום תפילה והוא מתחיל ב: “מי ייתן ואיש לא יסבול, לא יחלה ולא יפחד/ ולא ימעיט בערכו גם בעת דכדוך….” ומסתיים ב: “מי ייתן וכל הסובלים בגופם ובנפשם יזכו באושר ובשמחה”.
על פני השנים התפתחה כאן יכולת לתרגל פרקי זמן ללא דיבור, הפרעה או תזוזה . ולצד זה יש גם הקשבה וריכוז, רגעים של שקט, ונוכחות בכאן ועכשיו . אחרי המדיטציה אנחנו מדברים על מה היה/איך היה. אנחנו חוקרים כמיטב יכולתנו למרות מופעים של אי שקט, דיבור לא תמיד מובן וסדור, חוסר סבלנות, כניסה לדברי האחר.
כל מי שמתרגל פוגש ומכיר את הקשיים שבתרגול – תודעה מתפזרת וקופצת (הקוף הפראי) רסיסים ושברי חיים שמחפשים נואשות להתחבר לאיזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל העולם, השופט הפנימי שמוציא אותנו אשמים תמיד….וזו רק ההקדמה.
מכל מקום בתום התרגול אנחנו יושבים הרחק אחד מהשני, מסכות על הפנים, לא הכי אינטימי בעולם, והמשתתפים מספרים איך היה. מישהי אומרת היו דגדוגים. מישהי אחרת מספרת על החום שחשה בכף יד ימין שנעלם אחרי שהרחיקה את הידיים זו מזו. וגם: “לא הרגשתי כלום” “היה בסדר” “היה נעים”.
עכשיו מגיעים למשתתף שהוא פה לראשונה וכששאלתי בתחילת המפגש ענה שמעולם לא תרגל מדיטציה.
הוא מדבר בהיסוס וקולו החלש מובלע עוד יותר על ידי המסכה שגם מסתירה את הבעת פניו. הוא מספר שלפני כמה ימים כשהלך ברחוב פנתה אליו אישה זקנה ובקשה כסף לאוכל. הוא נתן לה עשרה שקלים. בנקודה זו כפות ידיו התחילו לנוע וכמו ליילד את המילים הלכודות בפה כבד הדיבור. נראה שהן (הידיים) שולות את המטבע מהארנק. עכשיו כף יד אחרת מלווה את הדיבור ופונה בתחנונים לכף היד השנייה בעוד הוא ממשיך ומספר שהאישה בקשה עוד כסף. לא יספיק לי, אני רעבה. אבל אין לי, זה הכסף היחיד שהיה לי בארנק. ואז הידיים מתכווצות, מתפתלות ולבסוף נשמטות על הברכיים. לא יכולתי לגרוע את עיני מכפות ידיו.

אני שואל איך קשור הסיפור למדיטציה. הוא אינו עונה ספק ממבוכה או מביישנות. האם נזכרת בכך בעקבות התרגול ותנועות הידיים? הוא מאשר בניד ראש. האם אתה רוצה לומר עוד משהו? הוא עונה בשלילה .
נרעדתי כולי.
כשהתאוששתי חזרתי לממלכת המילים ודברתי כהנה וכהנה בשבחי המדיטציה ועל המפגש האינטימי שהיא מזמנת לנו עם עצמנו ועם הזולת ועל זיקת גומלין ועל חמלה, נתינה ,קבלה, חוסר אונים. אחר כך ישבנו לעוד דקה של שקט עד לסיום.
עד כאן על היום ההוא.
בזן בודהיזם חדים למתרגלים חידות זן (קואן ביפנית)כדי לטלטל את דפוסי החשיבה האוטומטיים והמותנים שלנו. פעמים התשובה נמצאת במחוזות אי ההיגיון,מחוץ לקופסה, אם יש בכלל תשובה. יותר משיש תשובה יש הזמנה לעבור בשער אל מקומות שעוד לא היינו בהם ולחפש שם. אני חושב שתנאי הכרחי לצאת למסע חיפוש הוא גם להסכים לא לדעת, להשהות את מה שאנחנו יודעים ולהכיר בכך שיש לנו נקודות עיוורון ולכן לחפש נקודות תצפית נוספות.
אחד הקואנים העתיקים שואל : מה קולה של מחיאת כף יד אחת.
אין ספור מתרגלים מחפשים כבר מאות שנים איך לענות.
ביום ההוא התשובה שלי היתה: זו הנשמעת כאשר מקשיבים היטב.
כי יכולתי לראות איך נפשו של מי שסובל במצוקותיו יכלה להיענות לסבלה של מישהי אחרת. ורציתי לזכור את זה להמשך חיי. והבנתי לרגע קט למה מתכוונים כשאומרים שטבענו המקורי הוא טבע הבודהא. וגם ידעתי כי האיש שבא בפעם הראשונה בחייו לתרגל מדיטציה היה המורה שלי באותו יום.