“מה יהיה”/ זאב בן אשר

בזמן הקורונה כל שיחה מתחילה בשאלה מה יהיה. מה קורה ומה שלומך נעלמו מעט.
נראה לי שלא מצפים לתשובה על השאלה הזו אך קיים צורך לאוורר את החרדה, להדהד אותה, ובאמצעותה לפגוש את האחר. פעמים זה נשמע כמו קריאה לעזרה.
השואל והנשאל מגששים באפלה. אירוע בסדר גודל כזה עוד לא היה ולכן איננו יכולים לדעת מה יקרה ביחס למשהו שעוד לא היה כדוגמתו.
השאלה מה יהיה נובעת מדאגה ומחרדה. הצורך לדעת הוא צורך בשליטה. החוויה הנוכחית היא שאין שליטה. “אני ” רוצה שליטה כי כשתהיה בידי שליטה אוכל להחזיק במה שאני זקוק לו, רוצה אותו ומשתוקק אליו: בטחון,יציבות, רוגע, ענין, הנאה. כשתהיה בידי שליטה אוכל גם לדחות ולהרחיק את מה שמסב לי סבל, חרדה, פחד מוות, אי נוחות.
זו תמצית הבורות על פי הדהארמה. זוהי האשליה ש”אני” אינו תלוי באחר אלא אדון לעצמו בעל רצון חופשי שאינו מותנה בדבר, “אני” הנמצא בשליטה ואם רק ירצה מספיק ויפעל נכון הכל יסתדר. “אני”במרכז והעולם סובב אותי. ההשתוקקות הזו מביאה בעקבותיה היאחזות וההיאחזות מביאה את הסבל .
זה לא עובד. כל עוד אנחנו בשגרה יום יומית אנחנו חווים תסכול קטן או קצת יותר גדול כשרצון לא מתממש. הפעם זה אחרת. אנחנו בליבה של “סופה מושלמת” והספינה חורקת ממשא הנחשולים שמתנשאים. כן, רוצים שהסופה תגמר. לא רק שאינה נגמרת אלא אף אחד לא יודע להגיד מתי (חוץ מפרשנים וקריינים, שמתפרנסים מכך).
לתודעה קשה לשהות במצב אי ידיעה ובמצבי קיצון כפל כפליים. הקושי הזה מוליד את הצורך לחזור ולשאול מה יהיה. גם אם תהיה תשובה היא תהיה נכונה לזמן קצר . מאחר והכל ארעי הרי שהכל משתנה. מאחר והדברים תלויים זה בזה הם משתנים גם מכוח עצמם וגם מכוח זיקתם לדברים האחרים.(גם זאת על פי הדהארמה).
כששואלים אותי מה יהיה אני אומר – לא יודע . אמנם תשובות רבות מתרוצצות בי אך כשאני מצליח להרגיע את התודעה ולו במשהו אני מבין שאני לא יודע. היתרון בלהסכים לא לדעת הוא הפסקת האשליה שלכל מצב יש לי תשובה. זהו שלב שבו התודעה מאיטה את קפיצות הקוף הפראי שלה ואת הפטפוט החרדתי והרצוף המתח מתחיל להתפוגג. המתח הגופני יורד, השינה טובה יותר והריכוז ממוקד יותר. זמנית כמובן. עד הגל הבא.
אני חושב שאפשר לסייע לעצמנו בתרגול מדיטציה של התמקדות בנשימה. בכל פעם שנבחין כי התודעה חוזרת ל”מה יהיה” נזכיר לה באדיבות שהיא לא הוזמנה לכאן ועל כן מתבקשת לצאת. תרגול חוזר וסבלני יצור מרחב של ריקות מבורכת בתודעה ויתר צלילות.
אני חושב שבמקום לשאול מה יהיה – נכון יהיה לפנות מקום, זמן ותשומת לב למה שיש עכשיו. כל רגע בו אני נוכח, הווה, משתתף ופעיל הוא רגע של חיים.