מה/ זאב בן-אשר

אין מבינים שטות בעולם.

“צריך לזה זכייה גדולה, שיזכה אדם ליישב עצמו שעה אחת ביום ,ושתהיה לו חרטה על מה שצריך להתחרט .כי לא כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום .כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ,ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת בכל ימי חייו .ואפילו אם יש לו לפעמים איזה יישוב דעת אין הדעת המיושבת מאריכה זמן אצלו ותיכף ומיד חולפת ועוברת הדעת ממנו ,וגם אותה מעט דעת שיש לו אינה חזקה ותקיפה אצלו , מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה.”

מה?

“פעם אחת אמר לי שראוי לשאול בני אדם שאינם חושבים על אחריתם : מה ? ואמר תיבה זאת , מה , בהמשכה ובקול גדול מעומק הלב . כלומר שראוי לשאול בני אדם שאינם חושבים על אחריתם : מה ?

כלומר ,לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והטענות והאמתלות של שטות והבל שיש לרוב בני האדם … אף על פי כן , סוף כל סוף , מה יהיה ממך . ומה תעשה באחריתך ? …ואם כן , מה אתה חושב ? “

אלה ציטוטים מדברי רבי נחמן מברסלב שנאספו ונערכו על ידי פנחס שדה אל תוך הספר “תיקון הלב” . לטעמי אפשר להכניס את הקטעים האלה, ורבים אחרים שכתב , בכל קובץ שעניינו בודהיזם, מיינדפולנס או דהארמה . (תחזיקו לי אצבעות שלא יסקלו אותי באבנים ).

שכן הרגע שבו אדם מביט אל תוך עצמו הוא רגע עם פוטנציאל . מפגש אינטימי עם עצמי שראוי שיעשה מעת לעת , גם אם לא בכל יום (ולמתחילים בדרך יסולח). ראוי שזה שיושב ומתבונן בעצמו יעשה זאת כאשר תודעתו מאוזנת רגשית (אופקה)מרוכזת(סמאדי) בתשומת לב (סאטי),בנוכחות מלאה ,ללא שיפוטיות. בהסכמה לפגוש כל דבר. בהסכמה להשהות עמדה ודעה ,מבלי להגיב מהמקום המותנה ומהטייס האוטומטי.

זו ,בתמצית או בהרחבת מה, תחולת המושג מיינדפולנס – קשיבות או תודעה קשובה בעברית . המושג נמצא כיום בשימוש בשדות רבים – ברפואה, בטיפול נפשי ,בעולם העסקי ,בחינוך. כריבוי יישומיו מתרבות גם הגדרותיו.

פיתוח תודעה קשובה מזמין התכוונות ארוכת טווח ואורך נשימה ותרגול מדיטציה הוא אחד הכלים החשובים לשם כך.

בשלבים המוקדמים יותר האימון במיינדפולנס ,כך על פי נסיוני, הוא טכני יותר .הקשבה, ריכוז תשומת לב ,נוכחות בכאן ועכשיו.

ככל שהדעת מרחיבה הקשב יכול להיות מופנה אל עבר נושאים מהותיים יותר של משמעות , זהות , דרך, יעוד ועוד .

במרחב החיים שלנו ,אנחנו ההולכים ומזדקנים , עולות סוגיות נוספות המזמינות עצירה, השתהות, התבוננות ,תובנות ופעולה : כיצד אני רוצה לחיות את שארית חיי ,מה עוד ברצוני להספיק ולעשות ,מה היא האחריות המוטלת עלי עתה, מה הרלוונטיות שלי לעצמי ולעולם ,כיצד אני פוגש אובדנים ,רצוני ויכולתי להשתנות ולשנות.

לימוד הדהארמה (התורה והדרך הבודהיסטית) הוא חלק משמעותי מהמסע בדרך הזקנה ,מסע שבו שסימני הזמן יכולים להפוך עבורנו סימני דרך . הלימוד הוא תשתית חשובה לטיפוחה של התודעה :

הכרה בארעיותם של כל הדברים ולפיכך בזמניותם.
הכרה בתלות הגומלין וזיקת הגומלין בינינו לבין העולם
הכל ארעי ועל כן משתנה ועל כן גם אנחנו וזיקתנו לעולם משתנה.
הסבל כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי והדרכים לצמצמו.
היכולת לותר על תפיסתנו האומניפוטנטית בדבר היכולות שלנו.

אי אפשר לסיים מבלי להצביע על הפרדוקס הנעוץ בליבו של כל תרגול ,של כל ישיבה עם עצמי. הסובייקט ,דהיינו המתרגל הופך להיות האובייקט של התבוננותו. אך ההתבוננות עצמה אינה יכולה שלא להיות סובייקטיבית – כלומר מותנית, עם תפיסה, ועמדה מנטלית ועם תבנית חשיבה ועוד הטיות ,העדפות…

לא נותר כי אם לצמצם את הפער הזה ככל שניתן (לא מאוחר מדי. המשפט המפורסם אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים הוא אליבי של עצלנים) כדי להתקרב ליכולת לראות את הדברים כככותם, כהוויתם. לשם כך לאמן, ללטש, להשחיז, את מה שהדהארמה קוראת התודעה הבורה ולהתבונן באופן צלול יותר בעצמנו, סביבתנו, החברה שלנו והעולם שלנו וכך גם לדייק פעולה, התנהלות והתנהגות.

אפשר למנות עוד כהנה וכהנה. אבל כבר הרחקנו די והותר מההזמנה הצנועה והקומפקטית

של רבי נחמן ליישב עצמנו שעה אחת בכל יום. ככל שכבודו במקומו מונח נראה כי הישיבה בלבד לא מספיקה.