“שמחת השכחה / יופי וחסד בזקנה”/ שיר מאת: שיבטה טויו

שוכחת

ככל שאני מזדקנת

והשנים חולפות

אני שמה לב ששכחתי

אי אלו דברים

שמות אנשים

כמה מילים

זכרונות כאלה ואחרים.

מדוע עם כך איני עצובה ?

זו שמחת השכחה

קבלתה המלאה של השכחה.

לעת ערב נשמעת

שירת הציקדות.

מגיע הזמן שכל התרגילים לחיזוק הזיכרון לא יכולים לדחות את היחלשותו.

הכותבת פוגשת את היום הזה קצת באירוניה והיא מקטינה את עצמת האובדן שבשכחת שמות, מילים וזיכרונות וקוראת לזה “אי אלו דברים…. כאלה ואחרים “. זה לא שהדברים הללו אינם חשובים לה אלא שבמקום להתעצבן ולכעוס היא מקבלת את השכחה מתוך הבנה שזה חלק מהזקנה.

על מה היא שמחה אם כן ? על יכולתה לשים לב לדברים שקורים לה ועל הזיכרון שכן נותר. וישנה גם השמחה על היכולת הכה יקרה לשים לב לא רק למה שאבד אלא גם ליופיו של העולם. במעבר חד לשתי השורות האחרונות היא מרפה מהעיסוק המתרכז ב”אני, עצמי, שלי “ומקשיבה לצרצור הציקדות הנשמע באוזניה כשירה.

הנה כך, בשתיים עשרה שורות קצרות, זקנה בשנות התשעים לחייה משוררת לנו על השלמות שבאי השלמות. איזו מתנה נפלאה.