״הכוח״/ פרופ׳ יעקב רז

בזמן הזה הכוח מדבר ואיננו טורח להצטדק עוד. הוא נמצא כאן, עושה את מעשיו ומתקיים כאילו מזמן הבריאה, כאחד מאיתני הטבע, טייפון או משהו כזה, הרסני אך מובן.

בזמן הזה אין צורך עוד לראות את האחר. אומרים לנו: אין עכשיו פנאי. כי ‘הוא’, האחר, לא נותן לנו את הפנאי לראות אותו, להקשיב לו. הוא, האחר, תמיד הוא, הביא אותנו למצב שבו אנחנו משתמשים בכוח. נאלצים להשתמש בכוח. הרי הוא התחיל. אנחנו, רק מגיבים. אולי פעם, כשהוא יבין [כוח, ובכוח, כי הוא מבין רק כוח], אולי נדבר. אם יהיה עם מי.

בינתיים אי אפשר לראות את האחר ולהקשיב לו. לעולם בעל שם כולל – יהודי, ערבי, חרדי, מתנחל, חילוני, צפוני, רוסי. אסור שיהיה לו סיפור, לאחר, או שם פרטי, או עבר, תוכניות, צעצועים, חלומות, כאב, פחדים, אהבות ומצוקות. מתי ציירנו אותו ברוחנו שר שיר ערש לילדיו, מנגן בגיטרה, משתטה עם חבריו, הולך לקולנוע או מתענג על ספר מדע בדיוני? הוא לעולם מרושע, זומם, שטני, רצחני, לעולם הוא קם בבוקר והרוע בדמו, תוסס ומבקש להשמיד. בכזה רוע אין ברירה, אלא להכות בכוח.

כך אנחנו אומרים. כך, בדיוק, אומרים ’הם‘.

כי אילו היינו מקשיבים לסיפור שלו, לאהבות והפחדים של חייו, יודעים על התוכניות והחלומות שלו בדיוק ובקשב, אולי, חס ושלום, היינו מגלים שהוא כל כך דומה לנו, בבואה מדויקת, ואולי לא היינו יכולים להכות בכוח יעיל דיו. אולי היינו מתעכבים לשתות קפה ביחד, חס ושלום, אולי אפילו לחבק.

אבל הרי לא יכול להיות שהוא כזה. לכן צריך להכות, בכוח.

כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים ’הם‘.

הכוח מכה בכוח. הוא חזק, מהיר. הוא פועל, הורג, פוצע, מעליב, הורס, משחית. אין לו רחמים. וודאי שאין בו חמלה. הרי אין פנאי למרחב של חמלה. החמלה נראית אבסורדית, מתייפיפת, חסרת עמוד שדרה, בוגדנית, חלושה, מתרפסת, נכנעת, תבוסתנית. זרועותיו של הכוח הן מילים קשות, טנקים, או חיידקים. בוטים, מהירים, חד משמעיים. כמו מכת קרטה. בלי היסוס.

כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים גם ‘הם’.

תמונת מראה. מראה מול מראה ואין סוף לבבואות

יעקב רז מתוך המאמר “רחוב אחד מקומות שונים“