מרץ 2023 - חכמת ההזדקנות

חכמת ההזדקנות – כנהר המתמזג באוקיינוס/ רחל שקדי

הזיקנה מלווה בהרבה מקרים בבדידות, והיא טומנת בחובה תחושות של החמצה, אבל, נטישה, אובדן, חרדה ופחד מהבלתי נודע. עבור רבים, בזיקנה מתרחש באופן כמעט יומיומי מפגש עם המוות, שבהרבה מקרים מופיע פשוט כפחד. אבל ההבנה שהמוות הוא בלתי נמנע והוא יפריד בינינו ומכל האהוב עלינו מאפשר לנו לעמוד נכוחה ולהתבונן על היש. המפגש הישיר עם המוות מאפשר לנו לפגוש את הפחדים שלנו, להכיל אותם, ולנהל את חיינו לא מתוך פחד אלה מתוך אהבה, חמלה וקבלה.

ההבנה העמוקה של המוות נתפסת דרך האובדן של האחר, כשמישהו ממכרינו מת. זה קורה לכולם בשלב מסוים, אבל בחברה המערבית אנחנו דוחקים את הפחד, על מנת שלא להתמודד עם הריקות של המוות. המוות הוא טאבו בחברה המערבית, למרות שהתהליך הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לא פעם אנחנו שומעים מהמזדקן על רצונו למות. אולי מתוך עייפות או דיכאון, ואולי מתוך הכרה פשוטה ש"הגיע הזמן ואני מוכן ללכת". ייתכן שקשה לשמוע דברים כאלה מאנשים קרובים ויקרים. אבל האמת היא שהאנשים שאנחנו חולקים איתם את החיים באים והולכים, ותמיד אנחנו נפרדים. אנשים אלה יכולים להיות המורים הגדולים ביותר שלנו במפגש עם ההזדקנות והמוות שלנו עצמנו.

פעם מהטמה גנדי נסע ברכבת, ורץ אחריו כתב עיתונות וביקש ממנו למסור משהו לעם. גנדי הגיש לו פיסת נייר שבה הוא כתב: "החיים שלי הם המסר". כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לפתוח את הלב ולקבל את השלמות שבתוכנו, מעבר לפחד שלנו, החיים שלנו הם המסר שלנו לחברה ולעצמנו. כשנסכים לראות את הסיפור של חיינו כמסע מלא הרפתקאות ושלם כמו שהוא, ההזדקנות תהיה מלווה בהדגשת החיים וקבלתם.

אם ניצמד למחשבות שלנו: "זה שלי", "אני הוא זה" וכו', ימשיכו הזקנה, החולי, האובדן והמוות להיות סבל. והרי אין סיבה שכך יהיה, כי זו דרכו של הטבע, שעם לידה בא המוות ושזקנה היא בדרך-כלל חלק מהתהליך.

יש לנו נטייה להסתכל דווקא על מגבלות הגיל, אבל בכך אנחנו כולאים את עצמנו בתוך כלוב. כשאנחנו נאבקים לשמר את מה שהיה ונאחזים במי שהיינו פעם, אנחנו נעשים עיוורים. אנחנו לא מרשים לעצמנו לראות את הצד השני של אותו מטבע, שבו יש כל כך הרבה אפשרויות נהדרות.

רָמָנָה מָהָארישִׁי, מורה רוחני מהענקים של המאה ה-20, אמר: "הכאן ועכשיו זה לא יצירה ולא הרס, לא גורל ולא רצון חופשי, לא דרך ולא הישג. זו האמת הסופית". אם נרשה לעצמנו להתבונן בחיים נכוחה ולהיפתח לאותן אפשרויות, אולי נגלה שיש בזיקנה עוצמה וחופש. אולי נגלה שאפשר להביע את עצמנו בלי מחסום הפחד, ולעשות את הדברים שלא העזנו לאפשר לעצמנו עד עכשיו. את החובות שלנו לחברה כבר שילמנו. אין צורך להשיג דבר, אין לאן למהר, אפשר לנוע באיטיות.

ועוד אמר רמנה מהארישי: "הפונה פנימה בדעת שקטה לחפש מאין נובעת תודעת ה'אני' מממש את העצמיות ונח בה, כנהר המתמזג באוקיינוס." הנה, בזיקנתנו, יש לנו הזדמנות לפנות פנימה בדעת שקטה, לנוח בתוך העצמיות הממומשת שלנו, ולתת לעולם להגיע אלינו מתוך יציבות שהיא הגנה בלי שריון.

זה כמו לרכב על גל לפי הזרם. כשהגל עולה זה הזמן שלו לעלות, וכשמגיע הזמן שלו לרדת אין צורך לעשות דבר בעניין. התנאים גורמים לחוויה, והיא קורית מעצמה. הדברים אינם בשליטתנו, ואפשר פשוט להתמסר, להוריד את העומס המיותר שצברנו כל החיים ולראות את היופי במבט מפוכח.

תקופת הפרישה היא הכנה לעזוב, לשחרר את כל הידוע וללכת אל הבלתי נודע. הסרת ההגנות מאפשרת לעולם לחדור אלינו, וכל מה שנותר הוא פשוט להיות נוכחים, להרשות לעצמנו לחוות את היש, להכיל, לקבל, ולהתמסר. במקום להתנגד לעצמנו, פשוט לקבל את העובדה שאנחנו חלק מהשינוי התמידי.

חכמת הזדקנות היא להזדקן כשאנו מממשים את כל הפוטנציאל הגלום בתוכנו מתוך התובנות הנפלאות שרכשנו במהלך חיינו. פשוט לפתוח את הלב ולנוע בעקבות צו ליבנו. אפשר לחבק את הפחד, לאפשר לעצמנו לצאת מהמקום הבטוח והמוכר אל המסתורין, ולגלות מחדש חיים מלאים באפשרויות, שוב ושוב, רגע אחר רגע.

מאז שאני זוכרת את עצמי, שני דברים משמעותיים יצרו אימפקט בחיי והובילו אותי למי שאני היום. הדבר האחד הוא הפחד מהמוות, שזהו פחד מן הלא-נודע ומלאבד את מה שיש, והדבר השני הוא אהבה מוחלטת לאמת המוחלטת. שני הדברים היו והינם עדיין מורי הדרך שלי.

הפחד מהמוות הפך להיות החבר הטוב ביותר. פרקים שלמים בחיי מתו: הילדות, הנעורים, הנישואין, הקריירה ועוד. ליוויתי אנשים לקראת מותם, כולל אימי, וזו היתה פריבילגיה גדולה עבורי. מכל אלה עברתי הלאה לפרק הבא.

כל שלב כזה אפשר לי להתנסות, לראות ולהגיע לשלב הבא עם עוד תובנות, ואפשר לי לגעת במסתורין של החיים עם חוסר ידיעה מוחלט. הבנתי שכל מה שקרה בחיי הוביל אותי למי שאני היום, והתברכתי ביכולת להבין את המשמעות של הפשטות. מה שמוליך אותי זו אמונה במוחלט, והתמסרות מוחלטת לתהליך מתוך ידיעה מוחלטת שהכול בסדר. זה החזון שמאפשר לי בהירות ומאיר את חיי בזמנים שקשה.

 

״הכוח״/ פרופ׳ יעקב רז

בזמן הזה הכוח מדבר ואיננו טורח להצטדק עוד. הוא נמצא כאן, עושה את מעשיו ומתקיים כאילו מזמן הבריאה, כאחד מאיתני הטבע, טייפון או משהו כזה, הרסני אך מובן.

בזמן הזה אין צורך עוד לראות את האחר. אומרים לנו: אין עכשיו פנאי. כי ‘הוא’, האחר, לא נותן לנו את הפנאי לראות אותו, להקשיב לו. הוא, האחר, תמיד הוא, הביא אותנו למצב שבו אנחנו משתמשים בכוח. נאלצים להשתמש בכוח. הרי הוא התחיל. אנחנו, רק מגיבים. אולי פעם, כשהוא יבין [כוח, ובכוח, כי הוא מבין רק כוח], אולי נדבר. אם יהיה עם מי.

בינתיים אי אפשר לראות את האחר ולהקשיב לו. לעולם בעל שם כולל – יהודי, ערבי, חרדי, מתנחל, חילוני, צפוני, רוסי. אסור שיהיה לו סיפור, לאחר, או שם פרטי, או עבר, תוכניות, צעצועים, חלומות, כאב, פחדים, אהבות ומצוקות. מתי ציירנו אותו ברוחנו שר שיר ערש לילדיו, מנגן בגיטרה, משתטה עם חבריו, הולך לקולנוע או מתענג על ספר מדע בדיוני? הוא לעולם מרושע, זומם, שטני, רצחני, לעולם הוא קם בבוקר והרוע בדמו, תוסס ומבקש להשמיד. בכזה רוע אין ברירה, אלא להכות בכוח.

כך אנחנו אומרים. כך, בדיוק, אומרים ’הם‘.

כי אילו היינו מקשיבים לסיפור שלו, לאהבות והפחדים של חייו, יודעים על התוכניות והחלומות שלו בדיוק ובקשב, אולי, חס ושלום, היינו מגלים שהוא כל כך דומה לנו, בבואה מדויקת, ואולי לא היינו יכולים להכות בכוח יעיל דיו. אולי היינו מתעכבים לשתות קפה ביחד, חס ושלום, אולי אפילו לחבק.

אבל הרי לא יכול להיות שהוא כזה. לכן צריך להכות, בכוח.

כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים ’הם‘.

הכוח מכה בכוח. הוא חזק, מהיר. הוא פועל, הורג, פוצע, מעליב, הורס, משחית. אין לו רחמים. וודאי שאין בו חמלה. הרי אין פנאי למרחב של חמלה. החמלה נראית אבסורדית, מתייפיפת, חסרת עמוד שדרה, בוגדנית, חלושה, מתרפסת, נכנעת, תבוסתנית. זרועותיו של הכוח הן מילים קשות, טנקים, או חיידקים. בוטים, מהירים, חד משמעיים. כמו מכת קרטה. בלי היסוס.

כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים גם ‘הם’.

תמונת מראה. מראה מול מראה ואין סוף לבבואות

יעקב רז מתוך המאמר “רחוב אחד מקומות שונים

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

וקבלו את כל העדכונים


    דילוג לתוכן