מאי 2023 - חכמת ההזדקנות

“ההנחיה האחרונה של הבודהא”/ שיר מאת: מרי אוליבר

“היו אור לעצמכם”,

אמר הבודהא,

טרם מותו.

אני חושבת על כך מדי בוקר

שעה שהמזרח מתחיל

לקרוע מעליו עננים של חושך

לשלוח מעלה סימן ראשון- מניפה לבנה

מפוספסת בוורוד וסגול,

אפילו ירוק.

אדם זקן, הוא שוכב

בין שני עצי סאלה,

יכול היה לומר כל דבר שהוא

ביודעו כי זו היתה שעתו האחרונה.

האור בוער ועולה

מתעצם ומאיר את השדות.

סביבו מתאספים בני הכפר

גופם נמתח לפנים בקשב.

עוד בטרם עולה השמש עצמה

להתלות ,לבדה , באוויר הכחול,

כולי ננגעת בים גליה הצהובים.

אין ספק שחשב על כל מה שארע

בחייו הקשים.

ואז אני חשה בשמש עצמה

זוהרת מעבר הגבעות

כמיליון פרחים העולים באש-

ברור שאיני נחוצה,

ועדיין אני חשה עצמי הופכת

לדבר בעל ערך בלתי מוסבר.

באיטיות הוא מרים את ראשו

תחת הענפים.

מתבונן בפני ההמון המפוחד.

“התבוננות והשתהות על שיר של ריימונד קארבר״/ זאב בן אשר

קטע מאוחר

והאם קבלת

את מה שרצית מהחיים האלה,

למרות הכל?

אמנם כן.

ומה רצית?

לקרוא לעצמי אהוב, להרגיש את עצמי

אהוב על פני האדמה .

 

ואלה אבני הבניין של השיר:  שבע שורות ,עשרים וחמש מילים, משורר  אחד העומד מול סיום חייו .

השיר פושט מעליו חרוזים ,דימויים וסמלים ומתחפש לפרוזה . הוא תפילה בתוך קתדרלה, מרחב מעבר בין שמים וארץ,  שקירותיה העירומים מהדהדים את סוף המסע מחייו אל מותו, בנשימה אחת .שאיפה- נשיפה.

בת זוגו של ריימונד קארבר, משוררת בעצמה, ערכה את קובץ השירים האחרון שלו שנקרא “דרך חדשה אל המפל” והוציאה אותו לאור שנה אחרי שמת מסרטן. היא מיקמה את השיר כאחרון בקובץ והוא נקרא “קטע מאוחר”. אני תמה האם “מאוחר” מרמז שהתואר אהוב הגיע אליו בשלב מאוחר של חייו ואפשר  שהכוונה  לשיר הזה שפרסומו איחר  והגיע רק אחרי מותו.

קארבר השיר כאן כל מילה מיותרת כמו להשיר מעליו את הבגדים  שעוטפים ומכסים אותו. עוד רגע יהיה בקבר ושם הם לא יהיו נחוצים. חשבתי שמתאים  לחקוק את שורות השיר על המצבה שלו. אחרי הכל , לדברים אחרונים יש זכויות משלהם.

המילה הפותחת בשיר – והאם , עם וו החיבור , היא כקצה קרחון המסמן דיאלוג פנימי שהלך ונמשך במעמקי נפשו  ועתה הגיע לכלל תשובה .

בשיר של זלדה “לכל איש יש שם” כתובות  השורות הללו : ” ….לכל איש יש שם…שנתנה לו אהבתו….ונתן לו מותו .”

קארבר קרא לעצמו אהוב והשלים בכך את חייו , הפך אותם לשלמים . האומץ לקרוא לעצמו  כך והזכות להרגיש כך , אהוב , מעוררי השראה . קריאת השם היא אקט של בריאת מהות  ולהרגיש כך, אהוב ,זו הגשמתה של מהות זאת.  זו פעולה נטולת תשוקה ומלאת חמלה כלפי עצמו וכלפי העולם .

רוב שנותיו  היה קארבר אלכוהוליסט כבד, נישואיו הראשונים התנפצו ,ואף על פי כן כתב וכתב , פרוזה ושירה .רק  בעשור האחרון של חייו נחלץ ממעגל הקסמים של השתוקקות-היאחזות- סבל ונולד מחדש.

שורת הסיום  : Beloved on the earth  מזמינה את כל בני האדמה הזאת לאהבה , להרפיה ולמנוחה. אהבה מביאה קץ לסבל כשהיא נולדת מחמלה לעצמי ולזולת , מהכרה בזיקה האנושית והתלות זה בזה . לצטט את זלדה ממקום אחר : “מי שזוכה לאהבה זוכה בדבר הגדול ביותר שיכול לזכות בו בשר ודם “.

לעיתים השיר חוזר אלי כשאני יושב במדיטציה ומזמין אותי לשאול במילותיו מה אני רוצה, האם נכון לתת לעצמי שמות , איך יודעים לבחור בשם  , האם לא מאוחר מדי . סימנים שהזמן נתן בי – צלקות ושברים , קמטים וכתמים , מבפנים ומבחוץ , יכולים גם  להיות סימני דרך עבורי.

אני מסיים בשתי שורות הפתיחה של אגי משעול משירה “שיר לאדם החלקי” :

“פגום כמו שהוא, אהוב וחמול כמוהו / ככה כמו שהוא…”

_______

השיר תורגם על ידי זאב בן אשר .

לקריאת השיר במקור באנגלית  : https://tinyurl.com/j3w328

"בן 30 ורוצה לזכות בהזדקנות בריאה? טפל בעצמך כבר היום" / סטיבן פולדר

פוחדים להזדקן? תקשיבו לד"ר סטיבן פולדר, מהמורים הבכירים לבודהיזם בישראל. אחרי שזנח קריירה מדעית באוקספורד, הוא גילה את הסוד להזדקנות מאושרת

מתוך מגזין מנטה

https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5357889,00.html

 

 

“שמחת השכחה / יופי וחסד בזקנה”/ שיר מאת: שיבטה טויו

שוכחת

ככל שאני מזדקנת

והשנים חולפות

אני שמה לב ששכחתי

אי אלו דברים

שמות אנשים

כמה מילים

זכרונות כאלה ואחרים.

מדוע עם כך איני עצובה ?

זו שמחת השכחה

קבלתה המלאה של השכחה.

לעת ערב נשמעת

שירת הציקדות.

מגיע הזמן שכל התרגילים לחיזוק הזיכרון לא יכולים לדחות את היחלשותו.

הכותבת פוגשת את היום הזה קצת באירוניה והיא מקטינה את עצמת האובדן שבשכחת שמות, מילים וזיכרונות וקוראת לזה “אי אלו דברים…. כאלה ואחרים “. זה לא שהדברים הללו אינם חשובים לה אלא שבמקום להתעצבן ולכעוס היא מקבלת את השכחה מתוך הבנה שזה חלק מהזקנה.

על מה היא שמחה אם כן ? על יכולתה לשים לב לדברים שקורים לה ועל הזיכרון שכן נותר. וישנה גם השמחה על היכולת הכה יקרה לשים לב לא רק למה שאבד אלא גם ליופיו של העולם. במעבר חד לשתי השורות האחרונות היא מרפה מהעיסוק המתרכז ב”אני, עצמי, שלי “ומקשיבה לצרצור הציקדות הנשמע באוזניה כשירה.

הנה כך, בשתיים עשרה שורות קצרות, זקנה בשנות התשעים לחייה משוררת לנו על השלמות שבאי השלמות. איזו מתנה נפלאה.

“כל ה’יש’ הזה של הרגע הזה”/ שיר מאת: ד״ר נעמה אושרי

כל ה’יש’ הזה של הרגע הזה
שאני מכנה ‘חיי’
נמצא כאן,
רובץ לפתחי,
נושם מתוכי,
בחריצים זעירים
של תחנת מעבר נסתרת,
על הגשר הצר שנמתח בין עבר לעתיד.

וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך,
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לחריצי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע,
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד,
זה בתוך זה
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות,
בלא חמלה
ובלא זמן,
את שמי תחנת המעבר,
את ה’יש’ הזה,
של הרגע הזה,
שאני מכנה ‘חיי’.

מתוך “כאור בשולי הענן”/ שיר מאת: ד"ר נעמה אושרי

ד”ר נעמה אושרי – מתוך “כאור בשולי הענן”

מַשַּׁק כַּנְפֵי הַצִּפּוֹר בִּמְעוּפָהּ,
פִּתּוּלֵי הַדָּג בִּשְׂחִיָּתוֹ,
רִקּוּד הָעֵשֶׂב שֶׁרוֹחֵשׁ לָרוּחַ בַּשָּׂדֶה,
מַשַּׁט הֶעָנָן,
זְרִימַת הַנָּהָר,
נְדוּדֵי גַּרְגִּירֵי הַחוֹל,
פְּעִימוֹת הַלֵּב,
גַּלֵּי הַנְּשִׁימָה –
הַכֹּל, הַכֹּל מָצוּי בִּזְרִימָה מַתְמֶדֶת.
הַכֹּל נָתוּן בְּשִׁנּוּי בִּלְתִּי פּוֹסֵק.
רֶגַע נוֹלָד, רֶגַע קָמֵל.
רֶגַע נִרְקָם, רֶגַע נִפְרָם.
רֶגַע נִפְגָּשׁ, רֶגַע נִפְרָד.
רֶגַע נִטְעָן, רֶגַע מִתְרוֹקֵן.
הָעוֹלָם רוֹקֵד.

הַחַיִּים פּוֹעֲמִים בְּלֹא הַתְחָלָה וּבְלֹא סוֹף.
לְעוֹלָם לֹא נֵדַע מִנַּיִן הֵגִיחַ הַצַּעַד הַזֶּה.
לְעוֹלָם לֹא נֵדַע מַה יּוֹלִיד אֶת הָרֶגַע הַבָּא.
נוּכַל רַק לְהַקְשִׁיב,
לְהִתְמַסֵּר לָאִי יְדִיעָה,
לִשְׂדוֹת הַתְּשׁוּקָה וְהַפַּחַד.
לְהִתְבּוֹנֵן, לְהִתְעַרְסֵל, לְשַׂחֵק עִם מִרְוְחֵי הֶחָלָל וְהַזְּמַן.
לָנוּעַ בְּסַקְרָנוּת בֵּין הַמִּתְמַלֵּא וּבֵין הַמִּתְרוֹקֵן,
בֵּין הַסָּגוּר וּבֵין הַפָּתוּחַ,
בֵּין הַגָּלוּי וּבֵין הַנִּסְתָּר.
לְחַפֵּשׂ, לִמְצֹא, לְאַבֵּד
וּלְהַמְשִׁיךְ וְלִרְקֹד.
אֶת הָאֹשֶר הַמְיֻחָל לֹא נִמְצָא בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ –
לֹא בְּסוֹף הָרִקּוּד,
לֹא בְּסוֹף הַחַיִּים.
אֲפִלּוּ לֹא בְּהֶמְשֵׁכָם.
הָרִקּוּד נִבְרָא וּמִתְקַיֵּם בְּכָל רֶגַע מֵחָדָשׁ.
כָּמוֹהוּ, הַחַיִּים מַגְשִׁימִים אֶת עַצְמָם בְּכָל צַעַד.
אֵין סוֹף לָרִקּוּד.
אֵין מַסְקָנָה לַדֶּרֶךְ.
יֵשׁ בָּהֶם, לְעֻמַּת זֹאת, חִיּוּת וְעֹשֶר בִּלְתִּי נִדְלִים – מֶרְחָבִים אֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל יֹפִי וּכְאֵב – שֶׁמְּבַקְשִׁים לְהַמְשִׁיךְ לְהִוָּצֵר וּלְהִתְגַּלּוֹת.

“לעצור. להשתהות. להתבונן.”/ זאב בן אשר

“הבריחה מהארמון” היא אחת מהאופרות המפורסמות שחיבר מוצרט.

2500 שנה מוקדם יותר היה זה הבודהא ש”ברח” מהארמון.

הוא יצא מכלוב הזהב בו גדל ופגש בדרכו איש זקן, אדם חולה וגווייה. ואז הבין שהחיים זה לא מה שסיפרו לו עליהם.

המפגש עם הסבל, שהוסתר ממנו עד אז, היה בלתי נמנע, כי מחזור החיים עצמו מייצר סבל. הנכונות של הבודהא להתנסות בנוכחות ישירה בעולם שמחוץ לארמונו הצמיחה לימים את ניסוחה של האמת הראשונה: לידה היא סבל, מחלה היא סבל, זקנה היא סבל, מוות הוא סבל.

מה היה לנו כאן? מפגש עם המציאות, הסבל שהחיים הללו מקפלים בתוכם, התנסות והיווכחות כמפתח לתובנה כיצד יש לחיות את החיים האלה.

ובמעבר חד למקורותינו, מתוך פרקי אבות. אמר רבי טרפון : “על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת”. כלואים בין שתי נקודות הקיצון בכניסה וביציאה אל ומרצף החיים שעלינו לחיות- אפשר לאמץ את דברי רבי טרפון כתוספת ראשונה לאמת הראשונה. (קאמי היה זה שאמר שהשאלה הפילוסופית היחידה הגדולה היא האם לחיות את החיים האלה או לא).

באותו הקשר הדהארמה מזמינה אותנו להכיר בארעיות כעובדה רבת משמעות. אניצ’ה – שום דבר אינו קבוע בעולם.כל משתנה משום שהכל הוא תלוי נסיבות וגורמים ומאחר ויש זיקת גומלין בין הדברים הרי “כשזה משתנה גם זה משתנה”. השינוי הוא בלתי נמנע.

אחרי שאנחנו, אנשים מזדקנים, משרטטים את גבולות המרחב והזמן שלנו הנגזרים מהאמור לעיל אפשר ליטול השראה מאמרה נוספת מפרקי אבות: “לא לך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה”.

האמירה מקפלת בתוכה סדרה של שאלות: מהי המלאכה שחשוב לי לעשותה. מה הייתי רוצה עוד להספיק, האם אשאיר מאחורי מלאכות לא גמורות, האם יש לי unfinished business שברצוני ליישב. מה עוד לא הבהרתי וניסחתי לעצמי. מה אוכל לעשות לבד ומה אני רוצה לעשות עם האחרים. מה יניע אותי לפעולה ומה המשמעות של מעשי, האם יש משהו שאני רוצה להשאיר כמורשת והאם עלי להשתנות לשם כך. אלה הן שאלות על פשר/יעוד/ משמעות שרוב הזמן מקננות במעמקי הנפש אך לא כל כך נשאלות.

שאלות אלה אינן ייחודיות לגיל הזקנה אך גיל הזקנה מאפשר יותר מאשר בתקופות חיים אחרות לבחון אותן. אנחנו פנויים יותר, לא משועבדים לעבודה כמקודם, צברנו תובנות על פני שנות חיים רבות. זוהי עת של התכנסות פנימה, חיבור של חלקי הנפש השונים ואפשרות למפגש היכרות יותר אינטימי עם עצמנו אנחנו, שכבר עברנו שינויים אין ספור מאז הכרנו את עצמנו לראשונה.

הדהארמה מעמידה לרשותנו כלים רבי ערך המסייעים לבחון את המשך הדרך. טיפוח תודעה קשובה (מיינדפולנס – סאטי בסנסקריט) תורמת לשיפור קשב, תשומת הלב וריכוז, מודעות, וויסות רגשי הקטנת שיפוטיות ותגובתיות. תרגול מדיטציה מזמין אותנו כל פעם מחדש לעצירה, השתהות, התבוננות, ועד לגיבוש תובנות כיצד ראוי לחיות את החיים האלה.

אי שם קראתי כי מיינדפולנס מלמד אותך שעוד לא סיימת להשתנות ולהיות מי שאתה.

“ששש…שקט. מקשיבים”/ זאב בן אשר

מיינדפולנס הוא מצב תודעתי. תודעה קשובה. מתמקדים בהתכוונות לנוכחות מלאה ברגע הזה, במה שקורה כאן ועכשיו, במלוא חושינו. ברגע הזה לא הולכים לאיבוד, לא בעבר ולא בעתיד,  לא במשימות ולא בהסחת הדעת.

תודעה קשובה מביאה איתה שקט, ריכוז, מיקוד, נוכחות, תשומת לב. היא נדירה ולכן מתרגלים מדיטציה – כדי לאמן את התודעה לקשב. תשומת הלב עסוקה רוב היום במשימות, במטלות ובפעולות שמטרתן לקדם, להשיג, לבצע. זה מצב תודעה מאופיין בהסחת דעת, בפעולה על טייס אוטומטי,  בפיזור, בלחץ, בקוצר רוח… מצב המכונה הקוף הפראי.

בתרגול מיינדפולנס, לעומת זאת, אנחנו עוצרים, משתהים על הכרית (זקנים כמונו מקבלים הנחה ואפשר על כסא), מתבוננים פנימה וסביב, מסכימים לפגוש את מה שעולה ומגיע ומבררים לעצמנו מה קורה. פעמים עולות תובנות כלשהן שאפשר להתנסות ולממש אותן.

בד בבד אפשר לטפח מיינדפולנס במסגרת פעילות יום יומית: בפעילות גופנית, בהליכה, בעבודות בית וניקיון, באכילה, בשיחה, בכל מקום בה תשומת לב  ונוכחות נחוצים ומועילים.

אתם מוזמנים לשים לב לפעילות נוספת, חשובה ביותר ושכיחה ביותר – הקשבה. היא מתאימה מאין כמוה לתרגול “חי” של מיינדפולנס. הקשבה ודיבור הן צמד פעולות שיוצר תקשורת. כיצורים חברתיים אנחנו מתקשרים עשרות פעמים ביום. אנו זקוקים לה בשל התלות ההדדית וזיקת הגומלין בינינו. השינויים הטכנולוגיים הביאו לשינויים בדרך ההתקשרות אך לא ייתרו את הצורך להקשיב וגם את הצורך שלנו להיות מוקשבים.

האוזן האנושית היא איבר חישה והיא יכולה לשמוע כל קול, אך כדי להקשיב צריך יותר מצמד אוזניים (ומכשיר שמיעה).

האם שאלתם את עצמכם אי פעם שאלות על הרגלי ההקשבה שלכם?

כמה דוגמאות: האם אני נכנס/ת באמצע הדברים של מישהו? האם אני מקשיב/ה  למה שאיני אוהב לשמוע? האם תוך כדי הקשבה אני עושה דברים אחרים? מתי נגמרת הסבלנות שלי להקשיב? מתי אני “כאילו” מקשיב/ה אבל המחשבות שלי התפזרו למקום אחר? האם אני נותן עצות גם מבלי שהתבקשתי?

מצב של הקשבה מיטיבה שאפשר לקרוא לה גם הקשבה נוכחת, הקשבה פתוחה ואפקטיבית מאופיין:

בהרפיה – כלומר בשקט, נינוחות ובהסכמה להשהות ידיעות ודעות קודמות.

בהפסקת פעולה – בתשומת לב לדובר ולדבריו ללא עיסוק אחר.

בלי תגובה – מקשיבים עד הסוף בלי להכנס לדברים.

בפניות – מפנה עצמי מכל מחשבה על נושא שאינו שייך למה שקורה כאן ועכשיו.

בפתיחות – מסכים להיות מיכל למה שנאמר וזמין לקשר עם הדובר.

הקשבה מיטיבה מבוססת על יכולת לפנות את עצמי מעצמי (עיסוק בלתי פוסק עבורנו), בחושים מלאים ופתוחים, בסקרנות, ברצון להבין את המשמעות של מה שנאמר, ללא התנשאות, ללא תוקפנות, ומבלי להתרכזות בעצמי (תשמע איזה כאב גב היה לי …). הקשבה שכזו מביאה איתה קליטה משופרת של מידע לצד היכולת ליצור קשר יותר עמוק ומשמעותי עם בת/בן השיח.

אכן לא קל, במיוחד לנוכח העובדה שככל שמזדקנים ההרגלים מתקבעים, כולל האופן בו אנחנו מקשיבים. החדשות הטובות הן ששינוי הרגלים נתמך בגמישות העצבית של המוח שלנו שביכולתו לשנות את המסלולים העצביים ואף לעבות אותם ובכך תומך בשינויים.

אבל איך מגיעים לזה… ובכן ההצעה היא להתחיל ולאמן את עצמנו תוך כדי  מפגשים ושיחות שיש לנו  כל יום, כל היום. ברור שלהקשיב למלצר מדקלם את ה”מיוחדות שיש לנו היום” מחייב פחות קשיבות  ותשומת לב. אך דיבור/שיחה עם בן זוג, נכדה, חברה, שותף למשימה, כל מישהו שהוא משמעותי עבורנו  ובמיוחד כשזה נעשה פנים אל פנים (הכנה טובה לקראת סיום כל הסגרים) היא התנסות חשובה נוספת בתרגול  מיינדפולנס. הקשבה מיטיבה יוצרת קשר, מחזקת יחסים, בונה אמון ומעניקה לזולת תחושת ערך עצמי.

הדהארמה הרואה את המציאות כארעית מזמינה גם אותנו להתבוננות במי אנחנו, מה ההשקפות שלנו, מה ההרגלים שלנו והאם יש דברים שנרצה לשנות. תרגול במיינדפולנס גם על הכרית וגם ב”חיים עצמם” יכול להפוך גם הקשבה לפעולה הנעשית בכוונה מלאה והשתדלות, שאפשר לפתח ולבסס, ותוצאותיה מיטיבות עם הזולת ועם עצמי באותה מידה.

בזקנתנו אנו חווים אובדנים תכופים יותר של אנשים יקרים לנו, בני משפחה, חברים וקרובים. טיפוח הקשר עם מי שנותר ואף יצירת קשרים חדשים אמנם אינה מתכון לאנטי אייג’ינג אך הוא חיסון אפקטיבי (בלי תופעות לוואי) להקטנת הבדידות ולחיזוק הקשר האנושי.

“שמחת השכחה”/ זאב בן אשר

שמתי לב שלאחרונה יותר ויותר חפצים שלי פיתחו תכונה חדשה: ללכת לאיבוד. פעם שכחתי את המשקפים במקרר. תגידו, גם אצלכם זה ככה?
מכל מקום, כל פעם שאני שוכח משהו אני נזכר בשיר הנפלא של המשוררת היפנית שיבוטה טויו שכותרתו “שוכחת”.
הנה הוא: “ככל שאני מזדקנת / והשנים חולפות / אני שמה לב ששכחתי / אי אלו דברים / שמות אנשים / כמה מלים / זכרונות כאלה ואחרים. / מדוע, אם כך, איני עצובה? /זו שמחת השכחה / קבלתה המלאה של השכחה. / לעת ערב נשמעת / שירת הציקדות.
שיר שהוא המנון הודיה לזקנה. האין הוא נפלא? עם הצרוף הפרדוקסלי “אני שמה לב ששכחתי” הנאמר מתוך עמדה של קבלה. 60 שניות על בודהיזם. יש סבל שהוא בלתי נמנע ויש סבל מיותר שאפשר להניח לו ולותר עליו (ושוב שאלה לכולנו – כמה פעמים אנחנו מתעצבנים כשאנחנו שוכחים משהו .וכמובן שעצבים רק מעכירים את המצב).
אנחנו רגילים להרבות מילים על אובדנים בזקנה. ואכן יש לא מעט. לצד זה יש בזקנה מלאות fullness . חיפשתי ולא מצאתי מילה עברית שתבטא זקנה מודעת, עם בשלות ומלאות. באקדמיה ללשון עברית הציעו את המלה זקנות (עם חיריק ב ז). המילה האנגלית AGEFULNESS, שלא מרבים להשתמש בה, מבטאת לטעמי את העושר, העומק וההיקף שנשקפים לעברנו מרום הר החיים אליו טפסנו, וגם את תפיסת זמן השונה.
ביוון העתיקה השתמשו בשתי מילים לתיאור שני סוגי זמן. האחת כרונוס – זמן רציף ומתקדם, כזה שמודדים עם שעון. השני נקרא KAIROS. זמן בו חשים שזהו זה, שכל מה שקורה עכשיו הוא נכון ומדויק. רגע שמכיל ומסכם, לפעמים מתרחש בסופו של פרק או תקופה. זמן המגיע לבשלותו ולכן נעצר זמנית משום שאין צורך יותר להגיע ומשתחררים מהרצון שמשהו יקרה / או לא יקרה. את הזמן הזה שקוראים לו גם זמן אנכי או הזמן הרביעי אני פוגש לפעמים במדיטציה ומתלווה אליו צלילות, רוגע, שלווה ומיקוד. ברגעים אלה ה”אני “שלי נעלם ונשאר לי רק “אין אני” ולו לפסק זמן קצר.
אני מתעכב על כך משום שחווית זמן מסוג KAIROS היא חלק מהחסד שהזקנה יכולה להעניק לנו. זמן בשל, זמן מבוגר שאפשר להגיע אליו בחצי השני של החיים אחרי שהנחנו, לפחות במידת מה , להישגים ,לתארים, ליוקרה ולרכוש ולהוכחות שאנחנו “בסדר” בעיני העולם. זקנות היא כל הדברים שהיינו ועשינו. כולם יקרים מדי מכדי לשכוח, כולם שיעורים שקבלנו מהחיים אם היינו בנוכחות מלאה. היא נטל ומשאב גם יחד. זכרונות, געגועים, הישגים, חיבורים, מפגשים, שמחות, עיצבונות….כל אחד.ת מוזמנ.ת להוסיף מילים לשורת המקהלה הזו.

יש מושג ביפנית שמהדהד את מצב הזקנה. וואבי –סאבי. הוא מבטא/מתאר / משרטט כל מה שיש בו יופי פשוט, לא מנקר עיניים לא מבריק כחדש אך אוטנטי , בעל אופי משל. יהיה זה אדם או חפץ או אולי תמונת נוף הנושאים על פניהם את סימני הזמן ועל כן לא מושלמים וארעיים.
שברים וקמטים מחוץ ומבפנים מספרים את ההיסטוריה שלנו, מצביעים על העמידות שלנו, מסמנים את הזמן החולף. בתפיסה זו לא נכון להסתיר את סימני הזמן כי הם גם סימני דרך. דוגמא אחת לכך היא תיקון בגדים בעזרת טלאים הנרקמים על הבד של בגד קרוע. הוא נרקם בתפרים מיוחדים, צבעוניים שמדגישים את יופיו של הבגד הבלוי ומוסיפים לו ייחודיות, אריכות ימים וחוזק. לאמנות הזו קוראים SASHIKO.
אמנות אחרת שמבטאת אותו רעיון הוא הדבקת כלי חרס שנשברו בעזרת תערובת של לכה ואבקת זהב שלא רק שאינם מסתירים את מקום האיחוי כי אם מדגישים אותו. זוהי אמנות ה KINTSUGY שמבטאת את הרעיון ששבר אינו מייצג את סוף החיים כי אם את ארעיותם. שמחת השכחה כהכרה בשלמותו של הבלתי מושלם.

“הרהורים על חכמת ההזדקנות”/ זאב בן אשר

החיים הם תהליך מתמשך של התחדשות (צמיחת תאי הגוף למשל שאינה פוסקת). הזדקנות היא חלק מתהליך החיים ואינה מתחילה ביום מסוים.
אין שער אחד לזקנה. לכל אחד יש שער משלו, כמו בסיפור מול שער החוק של קפקא. זוכרים? השומר שליד השער אומר ל ק. שממתין שם שנים ארוכות :”השער הזה נועד רק לך”
שורשי הדהרמה נטועים בתפיסה תהליכית. הכל ארעי ועל כן הכל משתנה ומאחר והדברים כולם נמצאים בזיקת גומלין הכל משפיע ומושפע. גם “אני” לא יכול להישאר תמונת סלפי קבועה. גם הוא בהתהוות – הוא נעשה אני כל הזמן בתהליך מתמשך ועל כן גם האני אינו קבוע ואינו נפרד משאר הדברים. באנגלית אפשר לעשות מה self צורת פועל selfing. כלומר האני המתגבש כפעולה ובתהליך.
יהודה עמיחי עוסק רבות בשאלת ההשתנות במהלך החיים. בשיר אחד שלו ממנו אני מרבה לצטט הוא כותב : “אני רוצה להוסיף שני דברות לעשרת הדברות/  זה הדבר האחד-עשר : לא תשתנה/ זה הדבר השנים- עשר : השתנה , תשתנה.”  להבחין בין מה שהיה ועדיין ראוי שימשך, לבין מה שראוי להשתנות, הוא חכמה שיכולה לצמוח ביתר שאת בזקנה.
הנה מה שאומר הפילוסוף ברגסון: “להיות יצור בעל תודעה זה להשתנות. להשתנות זה להבשיל. להבשיל זה להיות יוצר את עצמו בעצמו עד בלי די.”
חיפשתי מילה שתהדהד את המילה mindfulness לתוך הזקנה ותתכוון לזקנה המבטאת מודעות, מלאות, שלמות, השלמה. באנגלית מצאתי agefulness. השימוש בה נדיר אך אפשרי. טרם נמצאה המילה העברית ולכן ראוי  להמציא אותה. ביפנית יש מושג: וואבי – סאבי המתייחס לערכם של דברים שהיו, ליופי שהתעמעם, לשברים שאוחו,לשריטות שעל החפצים, לעקבות הזמן שעבר ואבד אך השאיר סימנים שאפשר להפוך אותם גם לסימני דרך.
Agefulness  אמורה להעביר את החוויה הזו של לעמוד על ראש הר שטיפסת עליו רוב ימי חייך ואתה משקיף מגבוה, למרחוק,ב מבט המקיף את המרחב שחצית. המלאות שבזקנה נובעת ממה שהיינו ועשינו כמו משיר של י.עמיחי  : “כבר היו לי שלושה או ארבעה חיים ואיני יודע כמה עוד יהיו לי”.
זקנה אינה רק להתכונן לפחות ועוד פחות.  זקנה זה יותר : יותר זכרונות, געגועים, כאבים, מפגשים, מעשים, שמחות, קמטים מחיוכים ומבכי. לכל מה שנצבר יש יותר ערך כאשר מתבוננים בו. “להיות נביא של מה שהיה” בלשונו של עמיחי.
חכמת ההזדקנות היא לא לאבד את כל הגילים האחרים שהייתי בהם ולהביא אותם אל תוך הרגע הנוכחי, עוד דבר בלתי אפשרי שכמו כל פרדוקס יכול להצמיח חיות חדשה.
זו גישה הנסמכת על פרואקטיביות המניחה שלחיים יש כוח חיות בלתי פוסק עד שהוא פוסק. לא להמתין לזמן שיעבור אלא להמשיך בזמן ולעבור בדרך

לצד שבחי הזקנה כמה תזכורות שיטיבו אתנו :

  • מיינדפולנס מאמן אותנו להיות בנוכחות תמיד. הנוכחות היא ידיעה ללא תיווך.
  • ראייתנו לוקה בסובייקטיביות וככל שנכיר בנקודות העיוורון שלנו נחפש עוד נקודות ראות.
  • ראוי להקשיב למה שכתב ט.ס.אליוט :”אנחנו לא נפסיק לחקור. ובסוף כל חקירות שלנו נגיע למקום בו התחלנו ונכיר את המקום לראשונה”.
  • טוב לדעת לאסוף ולפגוש  את כל החלקים שבנו – חלקי הצל והאור כדי לחבר את השלם השבור (תהליך האינדיוידואציה של יונג).
  • להיעזר בכל אלה כשהולכים בדרך הדהרמה. לא כפרויקט לשיפור עצמי “אחת ולתמיד” ובחריקת שיניים אלא בחמלה, סבלנות, וללא שיפוטיות. כדרך חיים ולא כמטרה ויעד לכיבוש.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

וקבלו את כל העדכונים


    דילוג לתוכן