בזמן הקורונה כל שיחה מתחילה בשאלה מה יהיה. מה קורה ומה שלומך נעלמו מעט.
נראה לי שלא מצפים לתשובה על השאלה הזו אך קיים צורך לאוורר את החרדה, להדהד אותה, ובאמצעותה לפגוש את האחר. פעמים זה נשמע כמו קריאה לעזרה.
השואל והנשאל מגששים באפלה. אירוע בסדר גודל כזה עוד לא היה ולכן איננו יכולים לדעת מה יקרה ביחס למשהו שעוד לא היה כדוגמתו.
השאלה מה יהיה נובעת מדאגה ומחרדה. הצורך לדעת הוא צורך בשליטה. החוויה הנוכחית היא שאין שליטה. “אני ” רוצה שליטה כי כשתהיה בידי שליטה אוכל להחזיק במה שאני זקוק לו, רוצה אותו ומשתוקק אליו: בטחון,יציבות, רוגע, ענין, הנאה. כשתהיה בידי שליטה אוכל גם לדחות ולהרחיק את מה שמסב לי סבל, חרדה, פחד מוות, אי נוחות.
זו תמצית הבורות על פי הדהארמה. זוהי האשליה ש”אני” אינו תלוי באחר אלא אדון לעצמו בעל רצון חופשי שאינו מותנה בדבר, “אני” הנמצא בשליטה ואם רק ירצה מספיק ויפעל נכון הכל יסתדר. “אני”במרכז והעולם סובב אותי. ההשתוקקות הזו מביאה בעקבותיה היאחזות וההיאחזות מביאה את הסבל .
זה לא עובד. כל עוד אנחנו בשגרה יום יומית אנחנו חווים תסכול קטן או קצת יותר גדול כשרצון לא מתממש. הפעם זה אחרת. אנחנו בליבה של “סופה מושלמת” והספינה חורקת ממשא הנחשולים שמתנשאים. כן, רוצים שהסופה תגמר. לא רק שאינה נגמרת אלא אף אחד לא יודע להגיד מתי (חוץ מפרשנים וקריינים, שמתפרנסים מכך).
לתודעה קשה לשהות במצב אי ידיעה ובמצבי קיצון כפל כפליים. הקושי הזה מוליד את הצורך לחזור ולשאול מה יהיה. גם אם תהיה תשובה היא תהיה נכונה לזמן קצר . מאחר והכל ארעי הרי שהכל משתנה. מאחר והדברים תלויים זה בזה הם משתנים גם מכוח עצמם וגם מכוח זיקתם לדברים האחרים.(גם זאת על פי הדהארמה).
כששואלים אותי מה יהיה אני אומר – לא יודע . אמנם תשובות רבות מתרוצצות בי אך כשאני מצליח להרגיע את התודעה ולו במשהו אני מבין שאני לא יודע. היתרון בלהסכים לא לדעת הוא הפסקת האשליה שלכל מצב יש לי תשובה. זהו שלב שבו התודעה מאיטה את קפיצות הקוף הפראי שלה ואת הפטפוט החרדתי והרצוף המתח מתחיל להתפוגג. המתח הגופני יורד, השינה טובה יותר והריכוז ממוקד יותר. זמנית כמובן. עד הגל הבא.
אני חושב שאפשר לסייע לעצמנו בתרגול מדיטציה של התמקדות בנשימה. בכל פעם שנבחין כי התודעה חוזרת ל”מה יהיה” נזכיר לה באדיבות שהיא לא הוזמנה לכאן ועל כן מתבקשת לצאת. תרגול חוזר וסבלני יצור מרחב של ריקות מבורכת בתודעה ויתר צלילות.
אני חושב שבמקום לשאול מה יהיה – נכון יהיה לפנות מקום, זמן ותשומת לב למה שיש עכשיו. כל רגע בו אני נוכח, הווה, משתתף ופעיל הוא רגע של חיים.
קטגוריה: כללי
“הטוב הרע והזקנה”/ איריס אלבין
אני רוצה רגע לומר מילה על הזקנה, שתישמע אולי כמו סתם אמירה, אבל היא לא, לפחות לא עבורי…
נתחיל בזה שאני ממש לא אוהבת את הזקנה, ואם אני קוראת אותה נכון היא גם לא כול כך אוהבת אותי.
ולראיה, הרומן ביננו התחיל לא בטוב כשהיא בחרה לבקר את אמא שלי (כיום מבקרת לעיתים גם אותי… ) דברים איומים סיפרו לי עליה ואכן היא קשה קנטרנית לא אומרת אף פעם בוקר טוב לא מחייכת. והכי כואב זה שה’לא’ שלי לא משחק אצלה שום תפקיד והאמת שה’לא’ של אף לא משחק אצלה תפקיד.
מה לא ניסיתי כדי למצוא את הדרך לברוח ממנה אפילו שיניתי את שמה לגיל הזהב (גם לזה עיקמה את פרצופה) השתמשתי במפות ובמכשירי הניווט המשוכללים ביותר אבל תמיד היא הייתה שם צעד אחד לפני… אם זה בכתמים ובדבלול העור בכוחות הגוף המתכלים בשפה ששייכת לפעם(כפי שאמר לי ילד אחד שאמרתי לו תן כאפה והוא הסתכל עלי כחייזר)
אלא שבתוך כל הנפרדות הזו הסכסוכים והברוגז, יום אחד בעודי הולכת ברחוב נתקלי בשם מוזר שהציל את מערכת היחסים שלנו בטח שהציל אותי ונראה לי שהיא תסכים שגם אותה…
“חוכמת ההזדקנות”
השם מאוד סיקרן ולכן החלטנו אני והיא לשמוע מה עומד שם מאחורה, הגענו לקבוצה ופתאום הבנו שאנחנו לא לבד לא רק הרומן שלנו צולע ומקרטע…באומץ רב החלטנו להישאר ולהשתקע ומאז ועד היום, אנחנו יכולות להגיד שאנחנו די מרוצות נכון לא תמיד ולא כול הזמן אבל לפעמים ממש לפעמים(וזה שיישאר ביננו בסוד)אנחנו מוצאות את עצמנו קצת שמחות קצת חברות ובעיקר שותפות.
זהו קוראים יקרים, ואם אתם מעוניינים בעוד פרטים “עסיסיים” או בשינויים מיטיבים, מוזמנים גם אתם להיכנס ולהצטרף לאותה חוכמה מיטיבה שדרכה ניתן להזדקן ללא הדרה. הזדקנות נאצלת מתוך תרומה לקהילה ומתוך גאוות יחידה של ייחודי סגולה שהגיעו לימי הזיקנה.
“איך שותים ספל תה מושלם – טיך נאת האן (מורה דהארמה וייטנאמי דגול)”/ זאב בן אשר
“ספל תה מושלם הוא במובן מסוים פלא, נס, שנוצר בעקבות נסיבות ותנאים מסוימים. כאשר ספל כזה פוגש את השפתיים שלנו ראוי להודות על כך.
כשאתה מחזיק את הספל בידיך קח שאיפה עמוקה והחזר את התודעה לגופך כך שתהיה בנוכחות מלאה. כשאתה בנוכחות מלאה אל מול ספל התה החיים מתבטאים ברגע הזה בספל התה. גם המחזיק בספל וגם הספל מתקיימים ברגע הזה במלוא ממשותם.
ברגע הזה לא הולכים לאיבוד, לא בעבר, לא בעתיד, לא במשימות, לא בהסחת דעת. חופשיים מכל דאגה וסבל.
במצב זה של חופש אתה נהנה מספל התה שאתה שותה. זהו רגע של מלאות ונוכחות מלאה.”
עד כאן טיך נאת האן.
אני מקריא את הקטע הנפלא הזה בכל קורס מבוא לחכמת ההזדקנות ומזמין מי מהמשתתפים לחזור ולקרוא בקצב איטי ובהתאמה.
לאחר מכן מתקיים דיון למה ראוי לשים לב בעת שתיית תה מושלם: תחושת הספל ביד, ניחוח התה, טעמו על הלשון, תנועת הנוזל בחלל הפה, הבליעה ותחושת החום שמגיעה דרך הוושט ועד לבטן ועוד.
אני לוקח את הדיון גם לשאלה סביב היכולת לכונן נוכחות פתוחה לקליטת מלוא החוויה כפי שהיא ישנה ברגע זה. ראוי שהשותה יוותר על הרצון לשתות קפה, או על המחשבה מה הוא צריך לעשות אחרי שתיית התה, או על השיפוטיות מהסוג של “התה לא מספיק חם/מתוק…” או “רציתי לשתות בכוס ולא בספל…” או על כל היאחזות אחרת בתה אחר שהוא שתה פעם או רצה לשתות עכשיו.
להניח לכל השתוקקות (וההקשר לזקנה הוא להניח לכל מה שהיה לי פעם- גוף צעיר, בריאות מלאה, מקום עבודה טוב…) הקשורה לזמן אחר ולפגוש את מה שיש עכשיו במלוא קשב החושים. כה מנוגד לחוויית ההשתוקקות וההיאחזות שמלווה אותנו פעמים רבות והבודהיזם רואה בה מקור וסיבה לסבל מיותר.
אם הדיון עירני ומתפתח אפשר לקחת אותו למחשבות על האופן שבו אפשר לחוות כל דבר משטיפת כלים, מקלחת, אכילת שוקולד ועד הקשבה לאחר…. כל הפעולות האלה נמצאות גם בטווח החוויה של אנשים זקנים וגם זקנים מאד. כלומר בהישג ידיך, ב ד ‘ אמותיך, יש אוצר של חוויות הנגיש לכול. להיות בתודעה קשובה – מיינדפולנס – (ריכוז- קשב- נוכחות- וויסות רגשי- הקטנת שיפוטיות) יכול להפוך כל ספל תה למופלא.
מרק עוף הוא תרופה יהודית לכל מדווה ומכאוב. למתרגלי דהארמה ולחברים שלנו בחכמת ההזדקנות מוצעת שתיית ספל תה מושלם בכל פעם שאנחנו נזקקים לתזכורת לנוכחות בכל רגע, כל עוד יש בנו פעימת חיים.
“כשכפות הידיים מתחילות לדבר – סיפור על מדיטציה אחת”/ זאב בן אשר
ביום ההוא היינו קבוצה של 7 מתמודדים בהנחייתי, יושבים למדיטציה, במועדון של עמותת אנוש (לשיקום פגועי נפש).
אחרי שתרגלנו מדיטציה של ריכוז בנשימה הזמנתי אותם להציב את כפות ידיהם זו מול זו ולשים לב לתחושות, רגשות ומחשבות שעולים בזמן הזה. הצעתי להם גם לצמצם ולהגדיל כרצונם את המרחק בין כפות הידיים ולראות מה עולה בעקבות זאת.
אני מנחה את הקבוצה כבר כמה שנים. ישנו גרעין קבוע של משתתפים, ברובם מבוגרים ואחרים שבאים והולכים, מנסים ומוותרים. זוהי קבוצה פתוחה שמתקיימת כבר 5 שנים ותמשיך כל עוד מגיעים מתרגלים.
הרבה מהתרגול מבוסס על ריכוז בנשימה, סריקת גוף ומדיטציה בהליכה. פעמים גם מתרגלים מדיטציית מטא (טוב לב אוהב). תמיד מתחילים בקריאת טקסט ע’י אחד המשתתפים המתורגם ממקור עלום שמצאתי. אנחנו קוראים לו – כמו תפילה/ במקום תפילה והוא מתחיל ב: “מי ייתן ואיש לא יסבול, לא יחלה ולא יפחד/ ולא ימעיט בערכו גם בעת דכדוך….” ומסתיים ב: “מי ייתן וכל הסובלים בגופם ובנפשם יזכו באושר ובשמחה”.
על פני השנים התפתחה כאן יכולת לתרגל פרקי זמן ללא דיבור, הפרעה או תזוזה . ולצד זה יש גם הקשבה וריכוז, רגעים של שקט, ונוכחות בכאן ועכשיו . אחרי המדיטציה אנחנו מדברים על מה היה/איך היה. אנחנו חוקרים כמיטב יכולתנו למרות מופעים של אי שקט, דיבור לא תמיד מובן וסדור, חוסר סבלנות, כניסה לדברי האחר.
כל מי שמתרגל פוגש ומכיר את הקשיים שבתרגול – תודעה מתפזרת וקופצת (הקוף הפראי) רסיסים ושברי חיים שמחפשים נואשות להתחבר לאיזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל העולם, השופט הפנימי שמוציא אותנו אשמים תמיד….וזו רק ההקדמה.
מכל מקום בתום התרגול אנחנו יושבים הרחק אחד מהשני, מסכות על הפנים, לא הכי אינטימי בעולם, והמשתתפים מספרים איך היה. מישהי אומרת היו דגדוגים. מישהי אחרת מספרת על החום שחשה בכף יד ימין שנעלם אחרי שהרחיקה את הידיים זו מזו. וגם: “לא הרגשתי כלום” “היה בסדר” “היה נעים”.
עכשיו מגיעים למשתתף שהוא פה לראשונה וכששאלתי בתחילת המפגש ענה שמעולם לא תרגל מדיטציה.
הוא מדבר בהיסוס וקולו החלש מובלע עוד יותר על ידי המסכה שגם מסתירה את הבעת פניו. הוא מספר שלפני כמה ימים כשהלך ברחוב פנתה אליו אישה זקנה ובקשה כסף לאוכל. הוא נתן לה עשרה שקלים. בנקודה זו כפות ידיו התחילו לנוע וכמו ליילד את המילים הלכודות בפה כבד הדיבור. נראה שהן (הידיים) שולות את המטבע מהארנק. עכשיו כף יד אחרת מלווה את הדיבור ופונה בתחנונים לכף היד השנייה בעוד הוא ממשיך ומספר שהאישה בקשה עוד כסף. לא יספיק לי, אני רעבה. אבל אין לי, זה הכסף היחיד שהיה לי בארנק. ואז הידיים מתכווצות, מתפתלות ולבסוף נשמטות על הברכיים. לא יכולתי לגרוע את עיני מכפות ידיו.
אני שואל איך קשור הסיפור למדיטציה. הוא אינו עונה ספק ממבוכה או מביישנות. האם נזכרת בכך בעקבות התרגול ותנועות הידיים? הוא מאשר בניד ראש. האם אתה רוצה לומר עוד משהו? הוא עונה בשלילה .
נרעדתי כולי.
כשהתאוששתי חזרתי לממלכת המילים ודברתי כהנה וכהנה בשבחי המדיטציה ועל המפגש האינטימי שהיא מזמנת לנו עם עצמנו ועם הזולת ועל זיקת גומלין ועל חמלה, נתינה ,קבלה, חוסר אונים. אחר כך ישבנו לעוד דקה של שקט עד לסיום.
עד כאן על היום ההוא.
בזן בודהיזם חדים למתרגלים חידות זן (קואן ביפנית)כדי לטלטל את דפוסי החשיבה האוטומטיים והמותנים שלנו. פעמים התשובה נמצאת במחוזות אי ההיגיון,מחוץ לקופסה, אם יש בכלל תשובה. יותר משיש תשובה יש הזמנה לעבור בשער אל מקומות שעוד לא היינו בהם ולחפש שם. אני חושב שתנאי הכרחי לצאת למסע חיפוש הוא גם להסכים לא לדעת, להשהות את מה שאנחנו יודעים ולהכיר בכך שיש לנו נקודות עיוורון ולכן לחפש נקודות תצפית נוספות.
אחד הקואנים העתיקים שואל : מה קולה של מחיאת כף יד אחת.
אין ספור מתרגלים מחפשים כבר מאות שנים איך לענות.
ביום ההוא התשובה שלי היתה: זו הנשמעת כאשר מקשיבים היטב.
כי יכולתי לראות איך נפשו של מי שסובל במצוקותיו יכלה להיענות לסבלה של מישהי אחרת. ורציתי לזכור את זה להמשך חיי. והבנתי לרגע קט למה מתכוונים כשאומרים שטבענו המקורי הוא טבע הבודהא. וגם ידעתי כי האיש שבא בפעם הראשונה בחייו לתרגל מדיטציה היה המורה שלי באותו יום.
“דרך הטבע להזדקן”/ רחל שקדי
דרך הטבע אני אזדקן – אין מנוס מזיקנה.
דרך הטבע אני אחלה – אין מנוס ממחלה.
דרך הטבע אני אמות – אין מנוס ממות.
דרך הטבע כל היקר ואהוב ישתנה – אין מנוס מפרידה.
מעשי הם רכושי היחיד, קרקע תחת רגלי – אין מנוס מתוצאות מעשי.
חמש התזכורות מאפשרות לנו פשוט לזכור שזה דרכו של הטבע להזדקן, לחלות, למות ולהיפרד. והשאלה היא האם אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לזרום עם נהר החיים בהתמסרות, או מתעקשים להילחם ולהיאחז ברצון להחזיק את מה שכבר עבר. עצם זכירתן של חמש התזכורת מאפשרת לנו להרפות ופשוט להיות.
ובעשייה שלנו יש תוצאה. אין זה בשליטתנו.
מרגע שאנחנו נולדים תהליך הזקנה מתחיל, אך רק בהזדקנותנו אנחנו מתחילים לפגוש זאת בעוצמה. תהליך הזקנה הוא תהליך פרידה מהחיים המפגיש את הסופיות של החיים עם החיים עצמם. אנחנו חווים זאת לאורך כל חיינו, הריקוד השלם והמושלם של החיים עם המוות, שהם אחד, זורמים לתוך הנצחיות של אין אני.
כשאנחנו מתמסרים לכל דבר כמות שהוא, מבלי לדחות אותו או לנסות לשנות אותו, אז הוא נחווה במלואו כמו שזה ובמודעות. זה בא לידי ביטוי בספונטניות, בטוהר. כהוויה הטהורה שמגשימה את עצמה.
כמו כל מה שמתחיל או מסתיים, הגוף שלנו הוא רק תדמית שאותה אנו רוצים להחזיק. זה מעין בית כלא ששומר אותנו בתוכו בכל מהלך חיינו. עבדנו את התדמית הזאת בנחישות, עמלנו להחזיק אותה בכל הכוח שלנו, לשמור על החזות הצעירה.
בהתמסרות שלנו לתהליך הטבעי של ההזדקנות, הכול משתחרר ומאפשר לחדש לזרום פנימה.
ניסרגדטה מהאראג’, מהמורים הגדולים בני זמננו של האי-שניות (״אדוויטה”), כתב דברים אלה בספרו ״אני הוא זה״:
״הממשי לא מת. הבלתי ממשי מעולם לא חי. כשאתה יודע שהמוות מתרחש לגופך ולא לך, אתה פשוט צופה כיצד הגוף נושר מעליך כמו בגד שאין בו חפץ. אתה האמיתי הינך נצחי ומצוי מעבר ללידה ולמוות. הגוף ימשיך להתקיים רק כל עוד יש בו צורך ואין כל הכרח שיאריך ימים.״
באחד המסעות הראשונים שלי להודו, מצאתי את עצמי בטירוואנאמאלי שבדרום הודו משוחחת בטלפון עם בני, כשאני יושבת בתוך תא מטר על מטר של STD (שירות טלפונים לחו״ל). אני זוכרת איך בעודי נרגשת ונפעמת מהתגלית של החיים בהודו, אני שומעת מרחוק קולות מחרישי אוזניים של תופים, כלי נשיפה ורעם נפצים, ומופיעה לפני תהלוכה של אנשים שזורקים פרחים לאוויר ומחוללים לקול המוסיקה הרועם. ואז אני משחררת קריאת התפעלות לבני שנמצא בצד השני של קו הטלפון: ״ואוו, יש פה איזו תהלוכה מרהיבה…” ומיד לאחר מכן אני פולטת אנחה, ״… זאת הלוויה!״.
עבורי זה היה גילוי של היבט נוסף של שילוב המוות בתוך החיים, צעד נוסף להבנה שהם אחד.
הטקסים ההינדים מאפשרים לקרובים להתעמת עם האבל שלהם, להיות במגע ישיר עם זה, לקבל את זה ולהמשיך הלאה. לכן בכל מה שקשור לקבורה, הכול פתוח וגלוי. את המת משכיבים בפתח הבית כשהוא גלוי, לבוש בלבן ועטוף בפרחים. הקרובים מגיעים לקחת חלק בפרידה כשהם מביאים עמם פרחים, עוברים על פני המת ונושקים לכפות רגליו. ואחר כך מצטרפים למשפחה היושבת מסביב לו. הכול מתקיים ברחוב, בפתח הבית, כחלק אינטגרלי עם החיים הזורמים להם ברחוב, הרוכלים והעוברים והשבים, סאון הרחוב, קולות התופים שמכריזים על בואם של הקרובים ומתמזגים עם קריאות השבר והבכי של המתאבלים.
נהוג לשרוף את הגופה באותו יום. כשהלוויה יוצאת מביתו של המת, פניו מופנים לכיוון הבית על מנת לאפשר לו להיפרד מביתו. כשהוא מובל ברחוב, גלוי ועטוף בפרחים, המשפחה וחברים מלווים אותו ומחוללים לקצב התופים ולרעש הנפצים. כשהם מתקרבים למקום השריפה נהוג לסובב את המת כשפניו לכיוון המשרפה כדי לקבל את הדרך החדשה שמצפה לו.
והנה עוד מפגש מרתק של השילוב הבלתי נפרד של החיים והמוות.
כך שבהחלט אפשר להתבונן בנהר החיים כזרימה אחת בלתי נפרדת מהמוות.
כך שטבעו של נהר החיים לזרום עם לידה, זקנה, מחלה ומוות.
“בגוף אני מבינה”/ זאב בן אשר
סיכום סדרה בת 3 מפגשי זום על מודעות גופנית במסגרת חכמת ההזדקנות.
וירג’יניה וולף כותבת על החוויה האנושית כאי יכולת להיפרד מהגוף אפילו לרגע – כמו להיות אפון בתוך התרמיל שלו. אדם חייב לעבור את השינויים האין סופיים שאינם תלויים בו וברצונו אך מתרחשים בגופו – חום וקור, נוחות ומצוקה, רעב ושובע, בריאות וחולי ועד לסוף הבלתי נמנע.
בתקופת ההזדקנות העיסוק שלנו בגוף הופך לאינטנסיבי יותר ומאופיין בעמדה נסוגה/מגננתית בשל שינויים מהירים יותר בגוף ואובדנים הדרגתיים של כושר תנועה, גמישות, ניידות, תפקודים שונים וטרם דברתי על ה”בונוס” – כאבים ומחלות.
הגוף מנהל את חייו/חיינו עם התערבות מועטה מצדנו. נשימה, ויסות לחץ דם, חום וקור, ויסות מלחים, רמת סוכר, עיכול, מערכת חיסונית. יש עוד מערכות רבות אך הרשימה מספיק ארוכה כדי שנוותר על הרעיון שאנחנו בעלי הבית על הגוף. וזה עוד לפני שהזכרנו שהגוף הוא המחליט כיצד ואיך הוא מזדקן, באיזה קצב ומתי הוא מסיים את חייו / חיינו.
לא נותר אם כך אלא לשאול מדוע אם כך אנו מתנהגים כבעלי הבית ובמקרה של קבוצת הגיל שלנו אנחנו גם שואלים אותו, את הגוף, למה הוא עושה לנו את זה (לעניין זה מציע לכם לקרוא את שירה של רחל חלפי “איזו עדינות יש”. תמצאו בגוגל בקלות).
לצד גופנו הממשי והמוחשי יש לנו סיפור חיים עשיר ביחס לגוף, סיפור המתפתח מיום הולדתנו ועובר לכל חיינו ומוטען חוויות רבות, התניות חברתיות ותרבותיות ומארג של רגשות. לדימוי הגוף ולתפיסת הגוף שלנו יש היבטים של תפיסת ערך עצמי, יכולת שליטה,ר מת חיוניות, תפיסת מיניות, וגם כאן הרשימה עוד ארוכה.
היחס לגוף המזדקן מאופיין פעמים רבות בחוויית דעיכה, צמצום, אכזבה, תסכול, כעס, אי נחת ואי שביעות רצון. הדהארמה רואה ברגשות אלה רגשות עוכרי שלווה המביאים סבל מיותר שהבודהיזם מעודד לצמצם אותו ככל יכולתנו. אזכיר כאן את האמת הראשונה (מתוך ארבע האמיתות הנאצלות שהדהארמה מנסחת) המזהה לידה, זקנה, חולי ומוות כסבל בלתי נמנע. האמת השניה, הבאה בעקבותיה, מזהה ומגדירה סבל מיותר כנובע מהיאחזות ודחייה שהם מצדם נובעים מבורות.
בואו ניקח את עולם המושגים הזה לשדה ההזדקנות. ההיאחזות היא הרצון שהגוף יישאר צעיר במראהו ומלא חיוניות בתפקודו. הדחייה היא הרצון שכל מופע של חולי ואובדן גופני וכל מה שנתפס על ידינו כלא רצוי, ידחה ויעלם כלא היה. הן הרצון והן הדחייה נובעים מאי הפנמה של שלושת מאפייני /סימני הקיום:
1. יש סבל בעולם (דוקהא).
2. הסימן השני היא ארעיות – הכל נתון לשינוי ושום דבר לא נשאר קבוע(גם הגוף משתנה).
3. הסימן השלישי הוא העדר עצמי. כל ארוע הוא תולדה של נסיבות וגורמים שחלקם הגדול מאד אינו תלוי בנו, גם כאשר הוא נוגע לעצמנו ולגופנו. טבענו האנושי, הגנטיקה, תהליכים ביולוגים נוספים מתרחשים ללא תלות אם אנו רוצים בכך או לא.
הדהארמה מציעה לעצב השקפה נכונה ביחס לגוף : להבין, להפנים ולהסכים לקבל שהגוף אינו כל יכול (גם תזונה נכונה, פעילות גופנית, חיים מלאים טיפול רפואי מיטיב יכולים לתמוך בגוף עד גבול מסוים בלבד). חשוב להבין שהגוף נעדר עצמי – לא הוא שמחליט להיוולד, לא הוא שמחליט למות ולא הוא זה שיצר את כל מנגנוני החיים שלו. אלה תולדה של התפתחות של ביליוני שנים בהם אין ספור גורמים ונסיבות פעלו את פעולתם.
השקפה נכונה מתעצבת על ידי לימוד ותרגול באמצעות המדיטציה בהתבוננות לעומק בתודעה ובגוף כדי להבחין בתהליכים המתרחשים בכל רגע ומגדירים את העולם הווירטואלי של החוויה. אנחנו מקלפים מהתודעה התניות, פנטזיות וסיפורים המתווספים לתפיסת הגוף, ובעזרת המדיטציה מפתחים יכולות לרפלקסיה (התבוננות בעצמי), אינטרוספקציה (התבוננות עמוקה פנימה) ואינטרוספציה (היכולת לחוש את תחושות הגוף כמו חום וקור, רעב ושובע, שריר תפוס ,שלפוחית מלאה וכל השאר).
לצד הבנה בקיומו של סבל בלתי נמנע אנחנו נקראים לנקוט עמדה פרו אקטיבית הזוכרת שגם כשהקומה שחה הרוח יכולה להישאר איתנה. אותה רוח שלוותה אותנו לאורך כל חיינו יכולה להמשיך ולפרוץ את גבולות הגיל והזמן כל עוד יש בגופנו חיות.
הרחבת התרגול למפגש עם הגוף מכשירה אותנו להבחין בין המציאות כפי שהיא בכל שלב בחיים ובעת הזדקנות לבין הפפנצ’ה – הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל גופנו. ככל שהמודעות תפגוש את הגוף בראיה ישירה ומפוכחת כן ייטב. טיפוח מודעות גופנית היא הרחבה של המודעות הקוגניטיבית – שכלית שלנו שמדברת בעיקר במחשבות, מתבטאת במילים ואוהבת לחבר סיפורים שיסדרו באופן הגיוני את החיים שלנו.
למודעות גופנית מאומנת ומיומנת יתרונות נוספים:
– מחזקת יכולת לפגוש שינויים. התנגדות אוטומטית לשינוי, שמתחזקת בדרך כלל עם הגיל גורמת סבל נפשי וכיווץ ומתח גופני.
– תומכת בוויסות רגשי.
– משפרת יכולת לפגוש כאבים גופניים.
– משפרת את יכולתנו להבחין ולהשגיח על מה שקורה בתוך גופנו ועל תנועתנו במרחב.
– מבטלת את המקף החוצה שבין גוף-נפש ומבססת את אחדותו כ – גופנפש.
“גם לגברים מותר”/ זאב בן אשר
אני יודע שרוב קוראות שורות אלה הן נשים. אני רואה את רשימת התפוצה שלנו והרוב המכריע הן קוראות, ולא משום שהכרזנו על אפליה מתקנת לטובת הנשים. להיפך, נראה שהגברים הם אלה שהדירו את עצמם מה”שדה” הזה.
הן בקבוצות התרגול והשיח והן בקורסי המבוא של חכמת ההזדקנות מספרם של הגברים מועט מאד וחלקם נעזרים באליבי הנפוץ “אני כאן בגלל אשתי” כשהם נשאלים לסיבת הגעתם.
מצער אך זו עובדה. לכן הקמנו קבוצה ייחודית המונה רק גברים כדי לשבור את תקרת הזכוכית שמונעת מרבים להגיע לפעילויות שלנו. מאותה סיבה החלטנו לספר על הפעילות הזו, לעניין את הקוראים ולהמריץ את הקוראות שתספרנה לבני הזוג שגם להם מותר להצטרף.
כמה מילים על חכמת ההזדקנות – תנועה שמטפחת תרגול מדיטציה, שיח וחקירה בנושאים הקשורים לתהליכי ההזדקנות ומאמינה בזקנה מיטיבה ומודעת לעצמה ברוח הדהארמה (הדרך הבודהיסטית). אנחנו מטפחים תודעה קשובה – מיינדפולנס – שמרכיביה הם תשומת לב, מיקוד וריכוז, נוכחות וקשב ולצד זה יכולת לוויסות רגשי, מיתון תגובתיות ושיפוטיות.
בשום שלב לא הכרזנו שהתנועה היא לנשים בלבד ואף על פי כן… . נראה כי “המקומות האלה” בהם מתקיים שיח אינטימי, קשב פתוח וגילוי של רגשות נתפסים כנשיים מדי ולא מתאימים לסטריאוטיפ הגברי ועל כן מרתיעים רבים מלהגיע.
האם גברים אכן מתקשים לדבר על כאב, פחד, בדידות, חולשה וחוסר אונים? הקבוצה שלנו מונה 14 גברים ונפגשת כבר שנה שלמה. התחלנו בקורס מבוא הכולל בין היתר נושאים כמו : שינוי והשתנות , חמלה ונדיבות, מערכות יחסים והגוף המזדקן. בהדרגה נבנה מרחב המבוסס על קשב ושיח שבעקבותיו נוצר אמון שהזמין מפגשים נוספים.
מפגש מתחיל תמיד במדיטציה ושיחה על המדיטציה ולאחר מכן דיון בנושא שנקבע לאותו ערב שמתחיל בזוגות או שלשות ועובר לדיון המליאה. אנחנו מדברים על מערכות יחסים וההשתנות שלהם בתקופת ההזדקנות: קשר עם הילדים, קשר עם בת הזוג, קשרי חברות ומערכות יחסים אחרות. וגם על אינטימיות ואהבה, שינוי בעקבות תפקידים, הכלה ושליטה על רגשות, אובדנים, שינויים גופניים.
נראה שהמשתתפים מוכנים כבר לחצי השני של החיים – לא עוד ריצה, חוסר זמן, רצון להפגין הישגים,קיבוע של זהות מצליחנית ומרדף אחרי סטטוס, יוקרה, רכוש, תארים. במקום זאת, או לפחות לצד זאת עצירה, השתהות, התבוננות ונכונות לפגוש קושי, כאב, אי נחת, לבחון ולשנות מערכות יחסים ולהשתנות בתוכן.
מה שנוכחנו לדעת שהסטראוטיפ של גברים כבעלי עולם רגשי, שטוח ולא מילולי הוא אולי חלק מתפיסת הגבריות אך הוא תלוי נסיבות וגורמים ויכול להשתנות כל עוד אתה מרשה לעצמך לא להיות כבול בהרגלים, דימויים ותפיסות תפקיד.
חכמת הדהארמה שאנחנו לומדים ומתרגלים במסגרות השונות מאפשרת לנו להסכים לפגוש את אי המושלמות שלנו ואת השינויים המתרחשים בהזדקנות בלב פתוח ללא שיפוטיות.
היא מאפשרת לחקור את הסבל ואי הנחת, להבין את טיבו ומקורו כדי להיחלץ ממה שמיותר ולא הכרחי בעזרת תודעה קשובה. ולצד זאת להסכים ולקבל את הסבל הבלתי נמנע הכרוך בזקנה וחולי.
היא מאפשרת את אימון התודעה לצמצום שיפוטיות ותגובתיות ומאפשרת מרחב בחירה גם כשכבר נדמה ש”בגיל הזה לא משתנים”.
היא מפתחת גישה פרו אקטיבית ביחס לעתיד – כיצד אני רוצה לחיות את שארית חיי ואילו דברים ברצוני להשלים.
היא מלמדת אותי לעשות טוב בעולם בדרך של חכמה נדיבות וחמלה.
הזדקנות מיטיבה אינה פריבילגיה מגדרית. אנחנו רוצים לצרף עוד גברים לקורסי מבוא ולקבוצות השיח שלנו ובשלב ראשון להקל על קליטתם על ידי יצירת קבוצות הומוגניות נוספות. אפשר לראות זאת כחממה מוגנת מפני תפיסות מיושנות שבה מצמיחים את העץ בשלבי חייו הראשונים ולאחר מכן אפשר להוציא אותו אל העולם הרחב ולקוות כי בשלבים מאוחרים יותר לא יהיה עוד צורך בחממות.
לפרטים זאב בן אשר 0547745067 zbenasher@bezeqint.net
“כיצד לפגוש את הקשיים בתרגול – כמה סימני דרך”/ זאב בן אשר
אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לתרגל מדיטציה .
אני התחלתי בכך אחרי גיל חמישים .
השנתיים הראשונות היו קשות מכולן .
הקשיים הם ארעיים . הם אינם נעלמים אלא מתחלפים ולובשים צורות שונות.
בעשרים ויותר השנים האחרונות אני ממשיך בתרגול – לעצור, להשתהות, להתבונן ,לחקור ואחר כך לקום מהכרית , שונה ולו במשהו , ולו לרגע ,מכפי שהייתי כשהתיישבתי.
כל אחד מאתנו מתהווה מרגע לרגע .
אני מנחה סאנגות (חברותות לומדות, חוקרות ומתרגלות) במסגרת חכמת ההזדקנות ופוגש רבים.ות שמתרגלים בקבוצה אך מתקשים לתרגל ביחידות בביתם. חשבתי ,לכן, לחלוק אתכם תובנות שאולי ימתנו את הקושי ויקטינו את הבדידות שאנו חשים בעת הישיבה על הכרית.
כן. כולנו מזדקנים. כולנו פוגשים מחשבות מתעתעות ומטעות על אי היכולת שלנו ,על אי המושלמות שלנו ועל אי “ההצלחה” שלנו לתרגל “נכון”.
את המילים הצלחה ונכון עטרתי במרכאות כפולות. בשורות הבאות אני רוצה להתייחס לכך…
1.הישיבה במדיטציה היא מפגש אינטימי עם עצמנו וראוי לעשותו באהבה, חמלה ובנכונות לפגוש בכל מה שמגיע ועולה בתודעה. בה בעת אנחנו פוגשים במהלך הישיבה , בין שאר הדברים , את אי הנחת הנחווית בעולם ארעי ולא וודאי ואת עצמנו עם אי המושלמות שבנו.
פעמים מתיישבים לתרגול ב”החלטה ברורה” לסדר את הכאוס של החיים אחת ולתמיד. במקרים אלה תרגול המדיטציה “נכבש” ע’י האובססיה לשיפור עצמי . ציפייה כזו לא ריאלית ומביאה תסכול, דחייה וסבל נוסף.
ההצעה היא להסכים לפגוש את החולשות , השבירות וגם את קשיי הזקנה ואובדניה המאפיינים אותנו, קהילת המזדקנים , ללא שיפוט ותגובה, אלא בהשתוות נפש (אניצ’ה) ובחמלה. כשאנחנו מסכימים לפגוש את חולשותינו ללא גינוי והלקאה אפשר להסית את האנרגיה מאשמה עצמית ותסכול לעבר התכוונות יותר אפקטיבית לשינוי .
זה אינו מפגש עם המושלמות שלנו . אנחנו מספיק זקנים כדי לדעת שאיננו מושלמים. אך אפשר להכיר בכל החלקים שבנו ,חלקי האור וגם הצל ולכנוס אותם לשלמות אחת. שלמות פירושה כל מה שיש בנו , חלקים שאנחנו יותר שמחים לפגוש וכאלה שפחות, כולל הלב השבור. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי ללקות בלב שבור ולאסוף חלקי גוף ונפש שהתרסקו והחלימו לסירוגין. זו תנועת החיים ואנחנו מוזמנים לקבלה.
- איננו יושבים כדי ללמוד להפסיק את המחשבות אלא כדי ללמוד לשים לב למה שקורה לנו בתוכנו ומחוצה לנו. ברירת המחדל של התודעה ,כשאינה עסוקה במשימות מוגדרות היא לשוטט ולכן במדיטציה קשה עד מאד להימנע ממחשבות גם אחרי שנים רבות של תרגול.
המפתח להתעוררות הוא לשים לב לחוסר תשומת הלב שלנו ולטפח את תשומת הלב הזו. כלומר להיות פתוח בזמן הווה לכל מה שישנו בטווח החושים ובטווח ההכרה (בדהארמה גם ההכרה היא חוש). ככל שהנוכחות תהיה יותר אינטגרטיבית כלומר גמישה, שלמה, אנרגטית יציבה ובלתי מפוצלת ,היא תאפשר להיווכח ,ובמילים אחרות לפגוש , את המציאות כככותה ולכך אנחנו מאמנים את התודעה.
- ההצעה היא להרפות מהשתוקקות גם בזמן התרגול ומריכוז בעצמי ובצרכי ולהסכים לפגוש את מה שקיים כאן ועכשיו.(קולות, תחושות, מחשבות, רגשות ,ריחות..). לוותר על הצורך שיקרה מה שאני רוצה שיקרה. וגם לקדם מצב בלתי רווי (רצפטיבי) ופתוח לקראת מה שמגיע. זהו זמן הוויה ללא עשייה. זו הזמנה להתרוקן מעצמי אגוצנטרי ומתפיסת עצמי שגויה . באותה נשימה ראוי שלא לתת לעצמנו להתערער מאי הסדר שבו התודעה מדלגת מענף לענף כקוף פראי .זו טבעה ולכן אנחנו מאמנים אותה בסבלנות לתשומת לב וריכוז .
- במדיטציה אנחנו מתרגלים לכאורה תצפית אובייקטיבית אל עבר תודעתנו הנחווית כתודעת סובייקט. האני מתפצל לתפקיד העד המתצפת באופן אובייקטיבי, באמצעות תודעתו, על תודעתו הסובייקטיבית. הקושי בתצפית כזו היא שהעין המתבוננת אינה יכולה לראות את עצמה ועל כן מדובר בנקודת עיוורון .הרואה אינו יודע שאינו רואה. הפרדוקס שאנחנו מוזמנים לחצות אותו הוא שאותן התניות, והשתוקקויות שאנו מנסים להתבונן בהן ולאבחן אותן הם אלה שמסתירות לנו משדה הראיה שלנו את מה שאנחנו מבקשים לראות. הדהארמה קוראת למיסוך הזה צעיף הבורות . בנוסף ,יש ובמהלך התרגול יעלו רגשות ותחושות המשבשים את ההתבוננות הנקייה מהטיות .
- ככל שהצופה / המודט יהיה במצב תודעתי של מיינדפולנס ,כלומר: משהה את תגובות, מצמצם שיפוטיות ושוהה בכאן ועכשיו מתוך התכוונות – הוא יוכל להתבונן בצלילות בעמדות, נטיות, הרגלים, התניות והתנהגות אוטומטית שלו ולבחון את התאמתם לרגע ולמקום בהם הוא נמצא.
אנחנו המתבוננים בעצמנו מוזמנים להכיר בארעיות הדברים ,בהשתנותם, בכך ש”אני” אינו קבוע אלא מתמשך בלבד ואינו עומד בזכות עצמו אלא בזיקה ובתלות הגומלין. בהיותנו מודעים לנקודות העיוורון שלנו אנו מלטשים, משחיזים ומאמנים את התודעה כל פעם מחדש מעמדת הטירון שטרם למד, מסכימים להשהות ידיעה, ניסיון, היסטוריה (כלומר מה שכבר חלף )ותשוקה (למה שיהיה).
אם כן , רק לשבת במדיטציה פירושו לשבת עם כל מה שהגענו אתו וביניהם – אי שקט, חרדה, פחדים, כעס ,תסכול , אי נחת ותודעה קופצנית. נכון להניח לפנטזיה ש”אחת ולתמיד” נסדר את הבלגן של החיים שלנו.
לכל אחת ואחד שער כניסה משלהם במסע החצי השני של החיים והדרך כמו דרך, נמשכת בלי תאריך סיום ובלי נקודת הגעה. את הכיוון יחפש כל אחד לעצמו ובעצמו .כך גם הנחה הבודהא את חסידיו טרם מותו : “היו אור לעצמכם”.
“הרהור על זִקנה נאצלת”/ כרמל שלו
ואז אני שמה לב לכל מיני הנחות שהנחתי באופן סמוי. לא סתם זקן (או זקנה, אם תרצו) מנמנם (או שמא יושב במדיטציה) וכו’, אלא זיכרון מקיץ אחד לפני שנים, שבו שכנתי בכפר, ובבית הסמוך גר זקן בחיק משפחתו, והוא פגוע משבץ מוחי ומשותק באופן חלקי, והוא משמיע גניחות במקום מילים, והוא תלוי בחסדים של קרוביו, וכשהוא מתעורר מן התנומה הוא מתברר כנרגן, וכעוס, וחסר סבלנות.
אז ליהנות מזקנה?
זקנה אינה מעוררת בי אסוציאציה של הנאה, אלא להיפך, של סבל. ואת זה ראה גם הבודהה. החיפוש אחר מענה לסבל האנושי נולד אצל הבודהה ממפגש שלו עם הזדקנות, חולי ומוות. וזוהי האמת הנאצלת הראשונה: הסבל הכרוך בלידה, חולי, הזדקנות ומוות הינו בלתי-נמנע. איננו יכולים למנוע חולי, איננו יכולים למנוע הזדקנות, ואיננו יכולים למנוע מוות. אבל אפשר לפוגג את הסבל שנלווה אליהם אם נביא לכך את תשומת הלב כדי לפגוש אותם נכוחה ללא פחד וללא מורא.
הזקנה מפחידה, ולא נעים להביט בה. אבל ככל שאני מזדקנת, אני מוצאת שהשד לא כל כך נורא. ככל שאני עוברת אבני דרך בספירה של השנים החולפות, אני מגלה אשליה שהזקנה נשארת תמיד ממני והלאה, לא כאן, אלא שם.
כשהייתי בת 14 חשבתי שאני גדולה. הרגשתי בשלה ואחראית עד כדי כך שהלכתי לדבר על לבם של ההורים של בנות העשר שהיו בקבוצה שהדרכתי בתנועת הנוער, כדי לשכנע אותם שיסמכו עלי וישלחו את הילדות שלהם למחנה קיץ, באחריותי. כשהייתי בת 14, היה נדמה לי שגיל 24 זה סוף הדרך, אולי מפני שאחי הגדול התחתן כשהגיע לגיל הזה. ואילו אני כשהגעתי לאותו גיל מופלג, אמרתי לחבר קרוב שכשאהיה בת 60 הייתי רוצה לקחת איזו גלולה ופשוט לשים קץ לחיים, כי די.
לא ידעתי שבדרך ישנם עוד מעברים מאתגרים. ימי ההולדת העגולים, של 30 ושל 40. ואז הפסקת המחזור ובואם של גלי החום והזיעה, וההבנה שגברים מתעניינים הרבה פחות בנשים שלא יכולות ללדת להם ילדים. ואחר כך יום הולדת 50, כשהיה נדמה לי שזהו זה, הגעתי לשיא של גרף ההתבגרות (ולא משנה שמברכים עד 120, כולם יודעים ש-100 זה פחות או יותר הרף העליון), ומכאן ואילך אימצא בצד השני של הפסגה, במורד שכולו דעיכה עד המוות. ועכשיו, לקראת גיל 60, עדיין כאן, חיה ובועטת, בריאה ושלמה, טפו טפו טפו …
הגיל הוא אם כן דבר חמקמק, וזקנתי שלי נשארת בגדר הבלתי-נתפס, תמיד אי-שם בעתיד לבוא. נדמה שהזקנה, כמו המוות, נתפסת רק כחוויה מול הזולת. אני יכולה לראות את המוות של האחר, אבל אני לא יכולה לראות את המוות שלי. חוויתי את הזקנה של הורי, אבל קשה לי לראות את עצמי כזקנה. את זה למדתי מאימי היקרה. ברבות ימיה היא סבלה משיטיון. יום אחד, לקראת יום ההולדת ה-86 שלה יצאנו לטיול של בין ערביים ברחוב שליד ביתה. שאלתי אותה האם היא יודעת בת כמה היא תהיה. היא חשבה לרגע ואז שאלה בהיסוס: עשרים ושבע? וכך למדתי שבתחושה הפנימית אנחנו נשארים צעירים לנצח.
יש דיסוננס בין התחושה הפנימית למראה החיצוני. אני מסתכלת בראי, רואה שער אפור, ועדיין נדמה לי שאני מביטה באותה דמות שהייתי לפני שנים. לאחר שאבי נפטר, חשבנו שאולי ייטב לאמי אם היא תעבור לגור בבית אבות. מצאנו מקום נאה, נסענו איתה לבקר שם, והיא לא שבעה נחת. מיד כשיצאנו משם, עוד לפני שנכנסנו למכונית, היא פלטה שכולם נורא זקנים, הרבה יותר ממנה. כמובן, זה לא היה נכון. אבל כך היא חוותה את הדברים. היא לא יכלה לראות את עצמה בחבורה של זקנים. היא לא יכלה להזדהות עם מה שהיא ראתה.
גם אני חווה דברים דומים. כשאני פוגשת אנשים שלא ראיתי עשרות שנים (ומשתוממת שוב ושוב, מה כבר עברו שלושים שנים? ואפילו ארבעים?), ברגע הראשון ממש אני מזהה איזו דמות מוכרת, מין זיכרון מעורפל, ואז אני כבר לא בטוחה, כי הצורה השתנתה, והפנים התקמטו, והזקן אף הלבין. מה, כך גם אני נראית? אני תוהה ביני לביני, ומסרבת להאמין, כי לא, זה לא יכול להיות. איננו רואים את הזקנה של עצמנו, לא משנה כמה פעמים נתבונן בראי. אני רק יודעת, באופן שכלתני, שאני צריכה להניח שכך אני נראית בעיני אחרים.
איך נראית הזקנה מבחוץ? בימינו יש גיל “שלישי”, ויש גיל “רביעי” של אריכות ימים בחולי כרוני ורב-מערכתי (שאניח לו לעת עתה). יכולים לקרוא לגיל השלישי גיל ה”זהב”, ולהציע לנו חבילות של בוטוקס ומתיחות פנים, ומגורים יוקרתיים שכוללים ארוחות גורמה והפעלות תרבותית ואפילו יוגה. אבל אם כיסינו אינם מרופדים באותה מתכת יקרה, או אם איננו מוצאים עניין רב בהבלים ותפנוקים חומריים, הגיל השלישי איננו בהכרח חגיגה והוא מציב בפנינו אתגרים חדשים. בגיל הזה אנו מגלים בצורות שונות שהחברה אינה מעוניינת בנו. בראש ובראשונה, אנחנו לא ראויים עוד להעסקה. מפרישים אותנו, מוציאים אותנו למרעה, כאילו הפכנו למיותרים. מכל עבר נשלחים לנו מסרים שהעולם הוא עולמם של צעירים, ואנחנו הלא רוצים ליטול בו חלק. בתנאים האלה, אנחנו זקוקים ליצירתיות רבה כדי למצוא את הערך העצמי, ולהגדיר לעצמנו תפקידים חדשים וזהויות חדשות.
חלק מאיתנו פטורים מנטל האחריות של ההגדרה העצמית, כי אחרים מגדירים אותנו לפי טעמיהם וצרכיהם. לחלקנו נולדים נכדים, והילדים מצפים שנהיה סבים פעילים ותומכים. אבל עבור אחרים מביאים הפיטורין והפרישה מעולם העבודה בדידות, ייאוש ודיכאון. העיקר הבריאות, אנחנו מנחמים את עצמנו, ומחליפים מתכונים של אוכל בריא. עוד מעט יהיו הביקורים בקופת החולים למרכז החיים. ואז יגיע אותו גיל רביעי שראינו אצל הורינו. ממשבר למשבר, נכנסים ויוצאים מבית החולים, מאבדים את הניידות, את השליטה על הסוגרים, את הזיכרון וההכרה, את הכבוד. הולכים ומסתגרים, דועכים עד אין קץ, עד המוות הגואל.
בכל זאת, אם הזקנה היא בלתי-נמנעת, איך נוכל להזדקן באצילות ובחוכמה?
הרבה מחברי וחברותי הקרובים מזדעזעים כשאני מדברת על הזדקנות, כאילו הס מלהזכיר מפחד של עין רעה. אולי זה מנגנון מובן של הכחשה בחברה שסוגדת למה שצעיר ורענן. אבל אם נביט בדברים נכוחה, אולי נראה את השלכת של חיינו בגוונים זוהרים ומרהיבים.
גם על זאת למדתי מאימי. בהגיעה לגיל שבעים היא חידשה את שיעורי הנגינה על פסנתר שהוריה הפסיקו כשהיתה בת 17 כדי שתלך לעבוד בחנות של המשפחה, היא הלכה לטיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה בחייה, והיא התחילה לאהוב את אבי בדיבור ובמגע גלויים.
הזדקנות היא סבל, כשם שלידה, חולי ומוות הם סבל. בהזדקנות אנו נוגעים בחלופיות של עצמנו, נפרדים מדברים אהובים, ומגלים משאלות שלא הגשמנו. יש בה עצב, מרירות, כאב, מצוקה, וייאוש. כל אלה אינם נעימים, וקיימת נטייה להדחיק ולהרחיק אותם משדה ההכרה. אבל אין דרך אחרת להשתחרר מהם אלא אם כן נפגוש אותם באומץ, נתוודע למעמקיהם ונכיר אותם מלפני ומלפנים. אם נדע את ההזדקנות כמות שהיא, אם נקבל אותה בזרועות פתוחות, אולי נמצא בה שמחה של חכמת חיים.
אחד הדברים שממלאים את ליבי באושר הוא מפגש עם צעירים חכמים. לפני זמן מה נפלה בחלקי שיחה עם מישהי כזאת. דברתי איתה על ההזדקנות, ועל כך שאני מתעקשת לחפש משמעות. “וואו,” היא הפטירה, “משמעות זה דבר כבד. אני בכלל לא שואלת מהי המשמעות. אני שואלת מה חשוב לי.” ואני נשארתי פעורת פה. כל כך פשוט. לשאול “מה חשוב לי?”, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אחר, לגלות את האמת שלי, לבחון את המשאבים שעומדים לרשותי, לנער את כל החלומות, לבחון אותם מחדש ולבחור את מה להגשים, כי אם לא עכשיו אז מתי?
ההזדקנות היא זמן של היחלשות, אבל לא רק. אפשר לדמיין אותה גם בתור זמן של התממשות והנאה, כמו יין משובח שהבשיל עם השנים או סרט קלאסי שלא נס לחו. אפשר להביט ברגע ולהוקיר את היופי והעונג שבדברים הפשוטים. ועצם ההתבוננות בתהליך של ההזדקנות יכול לפתוח שער לדרך חיים רוחנית, שכולה מיטיבה עם עצמנו ועם הזולת. ממקום של הרהור פנימי שהוא חף משיפוטיות, נוכל לתת תשומת לב לדברים החשובים באמת לכולנו, בהיותנו בני אדם, כדי שנוכל לומר, עשיתי את כל מה שיכולתי הכי טוב שאפשר, בלי חרטות.
“להזדקן בכבוד”/ סטיבן פולדר
זקנה הנה תקופה קשה לכולנו. אני משתמש במילה “כולנו” בכוונה, כי במוקדם או מאוחר, זה יקרה לכולנו. קשה מאד לראות כיצד כוחותינו, אחד אחרי השני, נחלשים ויכולותינו מידרדרות, מהר או לאט. יתכן ונרגיש נטושים ונדחקים לשוליים על-ידי אחרים אשר תשומת הלב שלהם ממוקדת בהתקדמות הלאה והישגיות, בתרבות השייכת לצעירים. בעיות בריאות תכופות מדאיגות ומעסיקות אותנו. מעל לכל אלה, אולי ישנן ציפיות של אחרים — משפחה, חברים, או החברה, שנוכל בדרך כל שהיא לטפל בהם – הורים מזדקנים, נכדים, שנספק להם שירותי שמרטפות או נעניק מתנות, כסף, ורכוש. וישנו מאבק לגבי התפקיד שלנו. לעתים קרובות מתעלמים מהפנסיונרים, רואים בהם חסרי תועלת ותלויים, או במקרה הטוב ככאלה שאינם גורמים לבעיות רבות לצעירים. נטיות אלו קיימות, למרבית הצער, במודל המערבי.
אבל ישנה גם אפשרות שונה לגמרי: להגיע לזקנה בקפיצה ולא בזחילה. להיות אנרגטיים, קופצניים, מלאים בטעמי החיים. ליהנות מתקופה זו כתקופת חופש מטיפול באחרים, חופש מאמביציות, ציפיות, ודאגות. להיות שמחים שאיננו חלק מהמרוץ האינסופי אחרי הצלחה והישגיות. לחיות בקלילות בלי מחשבה מרובה על המחר. להעריך את חוכמת החיים שצברנו ולתרום אותה בנדיבות לאחרים, ובדרך-כלל לקבל חזרה כבוד והערכה המגיעים לנו. ליהנות ולשתף בזיכרונות וסיפורים מחיינו, ובה בעת להיות מחזיקי התרבות, שומרי מיומנויות, ערכים, ואתיקה. להקרין יציבות ולהעניק ביטחון לצעירים אשר אולי אבדו את דרכם, להיות “האישה החכמה” או “זקן השבט”.
אם זו הנה השאיפה שלנו, עלינו להתחיל מוקדם. ההזדקנות מתחילה בלידה. אלא שלא הבחנו בכך. כדי להזדקן טוב צריך לחיות טוב. אם נבזבז את חיינו עסוקים, בעלי אמביציה, דרישות, מלאי ציפיות וצרכים, לא יהיה קל להחליף ערוץ בדרך כה דרסטית, לשחרר באופן שלם ומענג בגיל מבוגר. צריך לתרגל שחרור לפני כן. בעצם, הואיל וזקנה הנה אובדן כוחות, אובדן יכולות, ואובדן דברים רבים נוספים, יש מוות בתוכה – מות מה שהיה ומה שהיו צרכינו המדומים, ומה שחשבנו שיש לנו ואנו לא רוצים לאבד. תרגול פירושו למות קצת במהלך חיינו, לחיות בכנות עם פחות היאחזות בדברים ובחיים עצמם. מורה מדיטציה מתאר זאת היטב אחרי שחלה באלצמייר. הוא אמר: “עליך לעשות את מותך מוקדם יותר”.
בממד הגוף והנפש, הגוף והתודעה, הכנה לזקנה בדרך טובה הנה לחיות בפשטות ובהרמוניה עם העולם. אם נתבונן ביחידים וקהילות הנוטים לחיות זמן רב ואשר הנם בריאים ואנרגטיים בעת זקנתם, הם לרוב מעורבים בעבודה פיזית, אינם בעלי עודף משקל, אוכלים מעט ובאופן קבוע, אינם צורכים מזון תעשייתי ומעובד, אינן תחת לחץ ואינם חשופים למחלות זיהומיות רבות. המדע תומך בכך, ומאשר כי אחת הדרכים המאריכים חיים ובריאות טובה בזקנה הנה לאכול פחות – להפחית את מספר הקלוריות והכימיקליים שגופינו צורך ואז צריך להיפטר מהם. בה בעת, אם אנחנו פעילים בחיינו, יש סיכוי רב יותר שנמשיך כך גם בעת הזקנה. מעניין שהמדע נכשל במציאת תבלין, תרופה, וויטמין, תוסף תזונה, או סם שיכול להאריך חיים באופן משמעותי, אבל המדע מאשר שוב ושוב כי הפחתת כמות המזון שנצרוך הנה השינוי היחיד היכול להאריך את חיינו ב”בטחה”.
קרה שהדוקטורט שלי הנו בנושא הזדקנות תאים, וכתבתי מאמרים מדעיים וספר על תהליך ההזדקנות. מה שבולט הנה העובדה שאין מכניזם אחד או תכנית אשר יכולים לשלוט בתהליך ההזדקנות – מה שבולט הנה עובדת היעדרות התכנית. כשאנו מזדקנים, כל דבר פחות או יותר נעשה כאוטי יותר, חסר שליטה, חסר רגולציה. כאילו שהאבולוציה תוכננה כך שנגיע לבגרות ונלד ילדים, ואז איבדה עניין – כמו מכונית אשר תוכננה לנסוע 300,000 קילומטר, אבל אחר כך, כל דבר נראה שמתקלקל. אם זה המצב, אז הזדקנות נבונה פירושה להשיג עוד קילומטרז’ מהגוף שלנו על-ידי שימוש נכון וזהיר, בלי לחץ, שחיקה, צריכת יתר, רעלים וקיצוניות.
הרבה מכך הנו הכנת הנפש , התודעה (mind), לא הגוף. והנפש שמזדקנת היטב הנה נפש עליזה, חיובית, סקרנית, נדיבה וקשובה. אלו איכויות של התודעה שיש לתמוך בהם במהלך החיים, כך שנוכל לשמרם בעת זקנה. זו לא התודעה של “תפוח אדמה של ספה”. זו לא התודעה אשר מבלה את רוב חייה הערים או בעבודה מול המחשב או צוללת מול הטלוויזיה. מה שאנו עושים עם תודעתנו במהלך החיים אכן משפיע – למה מכוונת תשומת הלב שלנו, מהם הם ההרגלים שרכשנו. אני מאמין גדול, לדוגמה בדרכים שונות של מדיטציה, כדי לאפשר ריכוז, לאזן את התודעה, להפחית פחד, ודאגות מתרוצצות. מדיטציה אינה מביאה רק ריכוז ושלווה פנימית – היא גם מגלמת את כול איכויות התודעה שהזכרנו כאן. אם נראה את החלל הפנימי שלנו בבהירות עם העין הפנימית שלנו, לא נישלט יותר על ידיו. נוכל להיות חופשיים יותר ונוכל לראות את האמת בדברים, ונחוש הקלה והנאה. אני זוכר כיצד במהלך קורס על מדיטציה אשר לימדתי אנשים זקנים, בעת שיעור מסוים הייתה תחושה נפלאה של שלווה ושקט עמוק שתפסה את כולנו. אחרי השיעור שאלתי איך זה היה. אישה אחת אמרה: “האם אתה מתאר לעצמך איזו הקלה זאת רק לנוח במודעות ולנשום? לא הייתי אישה בת 70, לא היה לי שיגרון, לא היה לי קהל של נכדים רועשים ומשפחה תובענית. רק נשמתי. הייתי שלווה”.
למשל, אחד האתגרים הגדולים הנו התמודדות עם שינוי ואובדן. עם היכולת להיות “עדים הוגנים” לשינויים שקורים לנו, מבלי להזדהות אתם יותר מידי (“הבעיות שלי”), היכולת להתמודד עם השינויים בקלות, להתמודד עם מה שבא. לחבוק את השינויים פירושו לחבוק גם בריאות וחולי. הטבע מתבטא כאשר אנחנו נולדים, כאשר אנחנו מזדקנים, וכאשר אנחנו מתים. אין צורך לקחת זאת באופן אישי. הנה שיר שכתבתי לכבוד יום ההולדת ה-60 של אחותי:
זהו גיל נפלא
אם לא נחזיק חזק מידי,
נפנה אל חיינו,
נמלא את העיגולים עם צבעים חמים,
אוהבים את הגבולות הפנימיים
את הקווים ההיקפים,
אשר כבר לא מגינים עלינו
אבל פורצים למקומות לא צפויים
אשר נראים כמו כאבים ומכאובים
אבל זו רגישות מתוקה
של העולם הנכנס פנימה,
דרך סדקים בהגנות שלנו.
הדיאלוג הזה בין בריאות וחולי,
הנו כמו שני שכנים מתווכחים,
דרך גדר מלאה בחורים,
המחלקת את אותו הגן.
פעם אחת, כפי שמספרים כתבים עתיקים, הבודהא כאיש זקן קיבל מסאז’ מהמטפלים בו, אננדה, ונזירים אחרים. גם הם היו זקנים. בזמן המסאז’, בודהא קרא: “ראו! איך העור נופל בקיפולים! כמה מדהים!” כולם צחקו. “ראו”, הוא אמר, “איך העור כה יבש וקמל! האם זה לא משהו!” “כן” הם ענו, “מדהים” וכולם צחקו. הם היו כמו ילדים קטנים המסתכלים על השינויים החלים בהם בהפתעה והנאה, לא אנשים זקנים מדוכאים המתלוננים ודואגים בגלל גופם.
חלק מהחופש לעוף עם השינוי, הנו לחיות ברגע ההווה. באופן העמוק, בהווה, ישנה רק חווית רגע ועוד רגע, אשר הנה ספונטנית ומידית, מעבר לזמן. ברגע ההווה, הנחווה באמת, אין הזדקנות, אין מדידה, אין השוואה למה שהיה ואין דאגה למה שיקרה. זה דורש מאתנו לשחרר. להיכנע למה שהרגע מביא עמו. עלינו לתת לעצמנו רשות להפסיק להיאבק, לצאת מהקרב. זה מה שמאפשר רגעים של חסד, להם אנו ראויים אחרי שיש חיים שלמים מאחורינו. זו חוכמת הגיל – חיים עשירים בחוויות, מגיעים לפסגה בשלום, רפלקטיביים ומלאים בנוכחות. חוכמה זו הופכת אותנו למודל לדור הצעיר.
אבל מגיעים אף רחוק יותר – זו לא הזקנה אשר הנה רק הזמן בו ניתן להשאיר מאחורה חובות ודאגות, ניתן ולהקדיש עצמנו לחיים פנימיים, חיים מלאי רוחניות. בהודו ישנם שלבי חיים מסורתיים: הרבע הראשון (20-25 שנה) הנו גדילה. השני הנו בניית משפחה ועבודה. השלישי הנו צבירת חוכמה והכנה לעזיבה, והרביעי הנו לעזוב את הבית ולנדוד בארץ בחיפוש אחר הארה ורוחניות. אולי איננו רוצים לעזוב פיזית ולנדוד ברחובות לונדון, ניו יורק, או תל-אביב. אבל אנחנו יכולים לעוף בחופשיות, כמו ציפור אדירה הממריאה מעל נוף חיינו, ועושה זאת בכל מקום בו אנו נמצאים!
