סיפורה של רחל שקדי.
תחקיר,בימוי ועריכה: שמרית מלול
בימאית עורכת מוסיקאית ויוצרת סרטי חיים, סרטי העצמה, ומלווה תהליכי ביטוי דרך קולנוע, תאטרון, מחול וכתיבה.
להזמנת סרט חיים: 0548019001
Mail: Shimritim@gmail.com
Instagram: shimrit_malul_life_movies
מאמר לפתיחת השנה – ספטמבר 2023
ימי הראשית של השנה העברית הם ימי טקס ואיחולים; אנשים מברכים בשנה טובה, אוכלים תפוח בדבש, מבקשים סליחה ושינוי, מאחלים "צום קל", מעמיסים סכך, רוכשים לולב, בונים סוכה מוארת וירוקה, מפרקים אותה, מקווים ל"גמר חתימה טובה", ונערכים בחשש ל"אחרי החגים". בגלל ההרגל והריטואל, אנחנו לפעמים שוכחים להתעכב על משמעות המילים, ולבדוק מה אנחנו מאחלים בעצם, לעצמנו ולאחרים. כאן אשתף בהרהורים על הטוב והרע בהיערכות היהודית לשנה החדשה, ואתייחס לתובנות בודהיסטיות שיכולות להפוך את השנה טובה יותר.
המציאות, לפי תורת הנפש הבודהיסטית, אינה אוסף של אובייקטים נפרדים אלא מהותה בזיקה שבין הדברים והתופעות, ובהתהוות הגומלין ביניהם. האדם הפרטי מעדיף לפעמים לחשוב שהוא ישות פרטית, בלתי תלויה באחרים, אך למעשה גם האדם הוא תופעה בין התופעות, והוא מצוי בזיקה מתמדת לאנשים ולטבע סביבו. הגישה הבודהיסטית מסייעת להבנת הזיקה שבינינו לבין האחרים, האנושיים והלא-אנושיים שסביבנו, ומלמדת גם את החיוניות של הפרט החד-פעמי המכונה "אני", בתוך מארג התופעות. גישתה של הפילוסופיה הדאואיסטית דומה: הקיום הפרטי משפיע על הקיום הכללי וגם מושפע ממנו. לפי תורת הדאו, הדרך הנכונה לחיות היא כזו שמתאימה את עצמה למקצב ההשתנות של השמיים ולאנרגיה הטבעית. ארבע העונות ותנועת הצ'י, כלומר האנרגיה המיוחדת לכל עונה, הן דגם טוב להבנת המקצב וההשתנות של הטבע. היענות לצ'י הכללית מאפשרת הדהוד של האנרגיה של העולם ב"אני" הפרטי, ופעולה בתואם עם הדרך שבה הדברים מתנהלים מטבעם.
כשאנחנו מאחלים לעצמנו "שנה טובה" אנחנו כנראה יודעים, שלא הכל יהיה טוב בשנה הקרובה, אבל מבקשים להיות בטוב עם מה שיבוא. בנימה בודהיסטית, אנחנו מבקשים את השתוות הרוח ואת השקילות המנטלית; שנהיה בטוב גם ביום סתיו ציורי, גם בסערה, וגם אם יהיה חמסין, מגיפה או שריפה. הלוך-רוח כזה נלמד באמצעות הקשבה לקיים והיענות לתמורה כשהיא מתחוללת – בשמיים או בנו.
ג'ואנג דזה אומר:
השמיים והארץ לא מדברים למרות יופיים הגדול; ארבע העונות לא מתפלמסות למרות סדירותן המובהקת; ריבוא הדברים לא שוטחים את משנתם למרות מארגם המושלם. החכמים יורדים לעומקו של יפי השמים והארץ ובקיאים במארג של ריבוא הדברים; ומשום כך, האיש הנעלה לא פועל, החכם הגדול לא עושה; אפשר לומר שהם למדו זאת מצפייה בשמים ובארץ[1].
החכם הסיני מציע לתלמידיו להתבונן בשמיים, וללמוד מהם איך לחיות; הם משתנים כל הזמן, ומשפיעים כך על התמורה המתמדת בקיום, אבל הם גם נענים לסדירות וחוקיות מיוחדת, שגורמת, למשל, לשחר להפציע אחרי כל לילה, ולקיץ להגיע אחרי כל אביב. האדם נקרא להבין את עצמו כאיבר בקיום, וגם להבין, שכמו בשמיים, גם בו הכאוטיות והסדירות מצויות זו בצד זו. במקום אחר בכתבי הג'ואנג-דזה מבקש המורה לחדול מהוראה, ותלמידיו תמהים מי ילמדם את הדרך (הדאו) במקומו. המורה מבקש מהם להתבונן בשמיים, וללמוד מהם: איך אין להם מורה, ובכל זאת הם יודעים להשתנות, כך מעצמם.
אניצ'ה הוא מושג מרכזי בפילוסופיה הבודהיסטית, ופירושו השתנות מתמדת. הארעיות, החלופיות ואי-הוודאות שבצידן, הן חלק מהקסם שבקיום, אבל הן גם הסיבות העיקריות לסבל (דוקהא). ההשתנות המתמדת מתרחשת גם בנו, בגוף וברוח, וגם אצל סובבינו, ולא תמיד אנחנו מייחלים לשינוי שהתרחש, ולא תמיד מברכים עליו. תורת הנפש הבודהיסטית מבקשת גם אז לחוות את השינוי, ולעבור דרכו.
בעונה הזאת של השנה אפשר להבחין בשינוי, הדרגתי אבל דרמטי, במזג האוויר. החצבים והנחליאלים תומכים בתחושה שהסתיו כבר כאן. משנתם של החכמים הסיניים רלוונטית גם היום; אם אנחנו רוצים לדעת איך לחיות, מוטב שנביט בשמיים. איך פתאום הם משתנים, איך משתנה הרוח, איך השקיעה כבר מתדפקת מוקדם על דלתו של היום, איך השמש האחרונה צבעונית יותר כשהיא בין עננים אפרוריים, ואיך כבר קריר לפנות בוקר, אפילו שבצהריים יהיה כאן כנראה חם עד נובמבר. נכון, אין כל-כך חורף בישראל, וכל הקלישאות נכונות. אבל איך, בכל זאת, השמיים יודעים להתחיל סתיו עכשיו? ואיך הטמפרטורות יודעות לרדת בלילות? תשובות לשאלות כאלה ייעזרו במושג הדאואיסטי המורכב: עשייה באי-עשייה, ובפשטות: השמים פשוט עושים את מה שהם עושים; אין להם ספקות לגבי המשקעים, הם לא הודפים את מה שמגיע, או מייחלים למשקע אחר, אלא מתנהלים פשוט ככה, מתוך תבונתם הטבעית. הג'ואנג דזה מציע לתלמידיו להביט בשמיים ולראות שהם יודעים איכשהו מתי להשתנות ואיך, ואנחנו כמוהם – יכולים גם. גם אנחנו חלק מהשינוי האינסופי בטבע, וההמלצה היא לרכוש מודעות ולהיענות לתמורה כשהיא מתרחשת, או לחולל תמורה בעצמנו, כשאפשר.
אבל מה זה אומר להיענות לשינוי? איך נתחבר לאנרגיה הטבעית, ומה בדיוק אנחנו צריכים לעשות כדי להיות חלק מההשתנות המופלאה של הטבע? הבודהא הציע לא לעשות שום דבר (!) רק להתבונן, בקשב ובערוּת, ולהתמיד להתבונן כשנוח, ולהמשיך להתבונן כשפחות. לדעת את השינוי עם כל החושים, ולא רק בחשיבה. בדאואיזם קוראים לזה ידיעה שאינה יודעת. זו אינה ידיעה שאפשר ללמוד מספרים או מ-google, אלא ידיעה אינטימית של המציאות שדומה למשמעותה של ידיעה בסיפורי התנ"ך; לדעת את הקיום מקרוב; לחוות את הרוח ואת העננים החדשים שיש בשמיים, את הצינה לפנות בוקר וגם את החום הצורב, שעדיין נוכח כאן כל צהריים. לאדם, לפי התפיסה הבודהיסטית, יש יכולת לחיות נכון, ולפעול בדרך שתיטיב את חייו, אבל לשם כך הוא נדרש להיות במודעות ערה למציאות חייו כמות שהיא באמת. אחרי התבוננות, קל יותר לדעת מתי להיענות לתמורה, מתי לחולל אותה בעצמינו, ומתי לפעול כדי לעכב את השינוי.
לוח השנה העברי נענה במידת-מה לחכמת המזרח; ספירת החודש סביב הירח המלא במרכזו היא מן התמסרות לכוחות המחוללים הטבעיים. במהלך חודש תשרי, שפותח את השנה העברית, נפתחת שנה גם אצל גרמי השמיים. הקיץ הוא קץ, ובסתיו מתארגנים השמיים, כדי להתחיל מעגל מחדש. במחזורי התפילה היהודית בעונה הזאת מובלעת ההנחה, שהזמן הזה ייחודי ביחס לזמנים אחרים בשנה, כי עכשיו השמיים פתוחים יותר, משתנים יותר, והם עשויים להיענות לתמורה, אם רק נדע לבקש.
חלק מההיענות למזג-האוויר בתקופה הזו, היא גם היענות להמולת חגי תשרי, שמתרחשת סביבנו, ואנחנו חלק ממנה, גם אם איננו מבקרים בסעודות החג או בבית-הכנסת. קבלת השנה העברית החדשה מלווה בברכות שעיקרן בשמיטת העוונות והעוולות של השנה הקודמת, ובתפילה לשיפור בשנה הבאה. כדי להשתפר, מציעה ההלכה היהודית מנהגים כמו מאכלים ייעודיים בערב ראש השנה, או הפסקת האכילה ביום כיפור. הצום ביום כיפור מקביל לפרישות ולסגפנות שהן כלי לעבודה פנימית גם בתרבויות ודתות אחרות. ניקוי הגוף ממזון מאפשר ריענון, גם של הרגלים מנטליים. ההינזרות מתאוות החומר הופכת את התודעה פנויה יותר להתבונן בעצמה, והתבוננות כזו היא ראשית הדרך לריפוי. אף שנוכל לקבל עצות ממורים מוארים, רק אנחנו יכולים לטפח את התודעה שלנו, וההחלטה הנחושה לעשות זאת, בקורס מדיטציה ארוך, למשל, דומה לנחישות הצמים ביום כיפור. אנחנו מוותרים לרגע על המוכר, כדי לחוות את הבלתי מוכר, ולתקן משם. גם כשאנחנו "מבקשים סליחה" ביום כיפור, אנחנו בעצם מתבוננים מחדש בהתנהגות ובמצב-הרוח, ומוותרים על רגשות משומשים, שאינם רלוונטיים למי שאנחנו היום/עכשיו.
ג'סטונמה טנזין פאלמו שהיא מורת דהרמה לרבבות מתרגלים בארץ ובעולם, מזכירה בספרה טיפוח הפוטנציאל האנושי (2015), שאנחנו גרים בתוך התודעה, עוד לפני הבית הפיסי, שמשמש לנו מקלט, ולכן נדרשים לטפח אותה כמו בית, ולדעת גם להשליך חפצים ישנים כדי לפנות מקום לחדשים. כל עבודה טיפולית, מטיפול פסיכולוגי ועד תרגול רוחני – מבקשת למחוק עקבות מנטליים מפעם, ולשמוט הרגלים תודעתיים מיותרים. ייחודה של מדיטציה בהקשר זה, היא שכאמור לא צריך לעשות כלום. לא צריך להחליט להשתנות, לא להתנצל, לא להכות על חטא, ולא לעבוד על מחשבות חיוביות. לפי הבודהא זה פשוט לא יעבוד, כי אי- אפשר לשנות את התודעה באמצעות מתכון שבמחשבה. המודעות (awareness) וההקשבה (mindfulness) נעזרות בכל החושים ולא רק בשכל וגם מלמדות ערוּת למתחולל סביב. משם אפשר לשים לב לשינוי כשהוא מגיע, ובעקבותיו לצאת לפעולה נכונה.
אחד המושגים השגורים בעונה הזאת הוא "חשבון-הנפש", שאנחנו נקראים לערוך, כדי לסגור את הדו"ח השנתי של שנה שעברה ולפתוח גיליון טרי, בלי חובות. תורת הנפש הבודהיסטית מציעה להימנע מפנקסי חשבונות מנטליים כאלה. הרשימות שאנחנו עורכים בתודעתנו הן אין סופיות גם כך, לא רק ביום כיפור. אנחנו נוטים להשתמש ביכולת הרפלקטיבית של התודעה יותר מדי, ולפעמים בלי צורך. אנחנו מסורים לקיום החושב שלנו, אבל המחשבות שלנו לא תמיד מדייקות, ובדרך כלל הן מבוססות על מידע מוגבל ובלתי אמין. אנחנו ממהרים להחליט מה טוב ומה רע, ולפעמים בשל המחשבה על המציאות והסיווג שלה במונחים שיפוטיים, המציאות עצמה נשכחת. לפי התפיסה הבודהיסטית, חשבון-נפש אפשר לערוך רק כשמוותרים על תיוגים של התודעה החושבת, ומתמסרים לרובד מודעות אחר, עמוק יותר. הדרך לעשות זאת היא, בין השאר, להתבונן במחשבות ברגע שהן קורות. אם נתמיד להתבונן בהן, נאמין להן פחות, ואולי חלקן יגוועו בהדרגה.
היהדות מקפידה על הדיכוטומיה שבין גן העדן לגיהינום, ובהתאמה גם על הפרדות נוספות כמו זו שבין הצדיק לבין הרשע. לפי התפיסה הבודהיסטית, אפשר לוותר על הסיווג של חטאים כחטאים, ובדרך לוותר גם על הרצון העז להיטהר מהם. אם אנחנו נתונים למילים ולרעיונות אנחנו שוכחים לחוות את המציאות, שאולי השתנתה בינתיים. כשאנחנו מנסחים רשימות-מכולת על תכונות האופי שלנו אנחנו מסורים לאידאל ולתשוקה להשיג אותו, ואיננו פנויים להתבונן. התבוננות מלמדת לתקן את מה שאפשר. מסע ההתבוננות הוא כמו ריצה למרחקים ארוכים, והוא לא יכול להתרחש רק ב"ימים הנוראים" או בטיולי "סליחות" לירושלים. טיפוח תודעה בריאה, לפי התפיסה הבודהיסטית, צריך להתבצע כל הזמן: כל בוקר, ואם אפשר כל רגע. הבשורה הטובה היא שגורלנו לא נחרץ רק בזמן התקיעה בשופר, ולא נחתם סופית במוצאי שמחת תורה; האמת שהחתימה לא נגמרת כי אנחנו כל הזמן יכולים לתקן, אם רק נעמיק להתבונן.
המודעות הבודהיסטית שונה מ"חשבון-הנפש" היהודי בכך שאינה מטפחת רגשות אשם. חשבון הנפש בגרסה הבודהיסטית אין פירושו לבחון איפה חטאתי, אלא לבחון איפה אני עכשיו. משם תבוא גם הסליחה וגם התיקון אם צריך. רגשות אשם הם קולותיו של המצפון, והיתלות בייסורי המצפון מקבעת הרגלים מנטליים מעכבים, ואינה מתנערת מהם. בתפילה היהודית נאמר: "אשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי, הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ עֹרֶף, רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנו" וכיו"ב. המילים קשות, ואמירתן מציפה את התודעה ברגשות אשם. אם אכן רָשַׁעְנו ואשַׁמְנו, אנחנו בוודאי יודעים זאת, ולא בטוח שאם נגיד זאת לעצמנו שוב ושוב נצליח להשתפר. הבעיה בטקסט שעוסק בחטאים ובעוונות היא בכך שהוא גורם לנו לחשוב על חטאים ועוונות. ככה אנחנו עסוקים בעיקר במחשבה, ולא פנויים לפעולה ולתמורה. כדי לא להיות מרושעים או קשי-עורף בשנה הבאה, אפשר להניח למילים ולהיסטוריה שלנו מהשנה שעברה, ובמקום זה להתמסר למה שמתרחש עכשיו. תיקון הרוח לא יכול להתרחש עם הלך רוח תובעני. לא נוכל להחליט להיות טובים, ובוודאי שאם נשפוט, נתרה בעצמנו, ונדגיש את כל המקומות שבהם אנחנו לא מושלמים – לא נהפוך למושלמים. החטא לא יעלם אם נגיד לו להיעלם. הפרקטיקה הבודהיסטית מלמדת פעולה אקטיבית נכונה בעולם. אם נשים לב למה שבאמת מתחולל בנו בכל רגע, נזהה מיד את הרגע שבו פגענו במישהו. נוכל אז להביע חרטה, ולתקן. חרטה שונה מרגשות אשם כי היא מתממשת בפעולה, כלומר יש לה ביטוי אקטיבי בעולם. אימון בתשומת לב גם יכול לעזור לנו להגיב למציאות אחרת מאיך שהגבנו בעבר, או לא להגיב כלל. ככה נחטא פחות, ואולי בכלל לא נצטרך לבקש סליחה.
רגשות אשם הם דוגמא להרהורים כפייתיים, שהופכים למחשבות-סרק, ומקבעים הרגלים בעייתיים של התודעה. בטיבטית מכונות המחשבות האלה פאפנצ'ה, שמתייחסת לאוסף המחשבות שמציפות אותנו לפעמים, ומתעתעות/מעוורות את המודעות. באופן מצער, אין אף אחד בעולם שגורם לנו תחושה רעה יותר מאנו עצמנו. זה קורה בגלל החשיבה השיפוטית הבלתי פוסקת והביקורתיות המוגזמת שלנו על עצמנו. אם אתמקד רק בחשיבה על עוונותיי, סביר שככל שאנסה להרגיש טוב, כך אהפוך אומללה יותר. אם נתמיד באמירות כמו "חטאנו" ולא נביט סביב על חטאים שמתרחשים ממש עכשיו, זו כמו העלאת גירה של התודעה, ולא נרוויח תמורה.
לפי התפיסה הבודהיסטית, הדרך היחידה לתקן את מה שאנחנו חושבים שלא בסדר בנו היא ראשית באמצעות קבלה רדיקלית של כל מה שעובר בנו ממש עכשיו. כשאני רוצה להפוך לאידיאל של אדם טוב יותר, אני צריכה לעמוד כל הזמן על המשמר לא ליפול לתוך הרע. וכשאני, בכל זאת, מוצפת חמדנות או שנאה או נופלת להתמכרות – אני נתקפת חרדה מזה שאני פגומה, ומנסה להדוף את כל מה שלא נעים, ולהימלט מכאב שנצרב בנפשי. הבעיה היא שזה מלאכותי וזה עובד רק סימפטומטית, ולא מעלים את ההרגלים הבעייתיים בנפש. הגישה הבודהיסטית מכוונת למקום שבו אני נמצאת עכשיו ולא אל המקום שבו הייתי רוצה להיות. באופן מוזר, אם אני לומדת נוכחות כנה במה שעכשיו, אז גם העתיד מתבהר.
נושא החוזר בסיפורי העם מתייחס לילד צעיר, בדרך כלל נסיך או נסיכה, המאבדים את כדור הבדולח שלהם. כדי למצוא את הכדור או את הקמע האחר שאבד לו, נדרש גיבור הסיפור לתקשר עם חיות, לעבוד בפרך, או לשנות הרגלים. פרשנים מודרניים של אגדות-עם כמו ברונו בטלהיים או רוברט בליי מתייחסים אליהן כאל מפות המסמנות את הדרמות הרגשיות שעוברות עלינו. גמדים, מפלצות, פיות ומכשפות אינן רק דמויות "משם", אלא הם חלקים בנפשנו, והסיפורים מלמדים את הקוראים הצעירים לתקשר גם עם השדים שבתוכם. ב"נסיכה והצפרדע" נקראה הנסיכה לאכול עם הצפרדע, לישון עם הצפרדע, ולנשק את הצפרדע, ורק אז זכתה ב-1+1: גם כדור בדולח וגם נסיך. הקוראים מזדהים עם הנסיכה שאיבדה את הכדור, ומבינים מדוע הסכימה לארח את הצפרדע בביתה. אבל מהו כדור הזהב שהיה לנסיכה חשוב כל כך? מה, כמבוגרים, איבדנו ואנחנו כמהים למצוא מחדש? אולי זו אותה נוכחות ילדית ערה וחיונית, או אותה תחושה שקיומנו שלם כפי שהוא, בלי תנאים, או אולי זה הגרעין הפנימי הטוב שחי בנו כל הזמן, ואנחנו רק שוכחים את הנגישות אליו.
אולי זה מה שאנחנו מאחלים, כשאנחנו אומרים "שנה טובה"; שנמצא נגישות אל הגרעין הער שהיה חי בתוכנו ואולי נשכח, או בשפתו של איש הזן אלן ווטס: שנשוב להיות מי שאנחנו באמת. אבל כדי לפתוח נגישות אל עצמנו, צריך לתקשר גם עם הצללים המודחקים, אלה המיוצגים באגדות ע"י הצפרדע או השד. לפני שנוכל לתקשר איתם, אנחנו צריכים לקבל את העובדה שהם אכן נמצאים בתוכנו: כולם, הטובים והרעים. בדרך כלל אנחנו נרתעים מדו-שיח עם רבדים לא סימפטיים בנפשנו, ונמלטים מהם לחוסר מודעות, אבל רק אם נראה את המכשפה כשהיא מגיעה, נוכל לדעת מאין לארוב לה בפעם הבאה, ולעכב אותה. כדי לבוא במגע עם הכדור שנפל לקרקעית האגם, צריך להתחייב לישון עם הצפרדע, כלומר להסכים לעבודה פנימית אינטנסיבית, שבמהלכה נצלול גם לתוך הפחד והחשיכה שבתוכנו. בתהליך הזה אנחנו לא מאחלים "שיסתלקו אויבינו" כמו בברכות היהודיות בערב החג, אלא מסכימים לראות גם את אלה שבתוכנו. אם ננסה לסלק אותם בכוח, הם מן הסתם יישארו ויתרבו. אם נתבונן, נוכל לעקוב, ולבחון איך לעצב את האויב, כך שהוא פחות יפריע לנו, ואז אולי הוא באמת יסתלק עם הזמן, ואולי יהפוך מאויב לאוהב.
היופי שבעבודה המדיטטיבית הוא שניתן לסמוך על התרגול עצמו, שינחה אותנו דרך המבוך. המודעות היא כמו החוט שאריאדנה השאירה לתזאוס כדי שיימצא דרכו החוצה ממבוך המפלצת, והצילה את חייו, או כמו פירורי העוגיות שהשאירו אחריהם עמי ותמי כדי למצוא את דרכם חזרה מבית הממתקים. המודעות מאפשרת לנוע באומץ גם דרך מחוזות התוהו-ובוהו שנקרים בתוכנו. כדי למצוא מחדש את כדור הזהב: כדי להפוך מיטיבים יותר ולפנות מקום לסליחה ושינוי, צריך להתבונן בהוויה הפנימית בלי להמשיג אותה, רק להסכים לשים לב, ואז השינוי עשוי להתרחש מעצמו.
*v
כשאנחנו מאחלים "גמר חתימה טובה" אנחנו מניחים שמשהו נגמר, למרות שהכל ממשיך וכלום לא נגמר. אנחנו גם מניחים שיש מי שחותם, מחליט ומסכם עבורנו, וזה אולי נכון למי שמאמין, אבל גם אם מתרחשת חתימה, בטוח שאין זמן לחתום את כולם דווקא בזמן תפילת הנעילה. לפי התפיסה הבודהיסטית, אפשר להיחתם בכל זמן, וחשוב יותר למחות ולמחוק חותמים כשאנחנו מזהים שהם גורמים לנו אי-נחת.
אופן ההתייחסות שלנו לחיים תלוי בהרגלים המנטליים שלנו. לכולנו יש לפעמים מחשבות כפייתיות, הכוללות פחדים, שיפוטים והיאחזויות. בעזרת תרגול אנחנו יכולים להיות קשובים לעמדות המנטליות שאינן מיטיבות, ולפוגג אותן לאט. בתהליך של היווצרות קורות חיינו, מצטברות שכבות מיותרות על התודעה, כמו אבן על קומקום. חותמים תודעתיים כאלה הופכים להיות הסיבה לפעולה הבאה, שתוסיף עוד הסתיידות, ותכביד על התודעה. בשפה הבודהיסטית – אלה סמסקרות, הרגלי תודעה, שבחלקם הכרחיים, וחלקם גורמים לנו לשכתב את עצמנו בהתנהגות שאינה מיטיבה, לנו או לאחרים. האבן התודעתית הזו בונה אישיות ואנחנו מדמיינים בטעות שלאישיות הזו יש רצון חופשי, אבל הצטברות הקיבעונות המנטליים יוצרת חותמים מכבידים. כמו הטבע גם אנחנו משתנים, ואנחנו אומנם מותירים עקבות, אבל הן יכולות להימחות, אם נסכים לשמוט הרגלים משומשים. אנחנו נחתמים כל הזמן; יש בנו חותמים מהורינו, יש לנו חותמים בגוף, וככל שהוא מבוגר יותר – יותר חותמים. אנחנו חותמים גם את ילדינו, כי ככה אנחנו, לא מוארים, לא מושלמים.
אבל אפשר למצוא פעילויות אנושיות שאינן מותירות חותם. מדיטציה היא פעילות כזאת. ייחודו של האימון הבודהיסטי הוא בכך שתהליך הסרת החותמים מתבצע באימון הגוף. זה שונה מטיפול קוגניטיבי כזה או אחר, ולפעמים יותר אפקטיבי. את ההתנגדויות, ההדחקות והחותמים המנטליים אי אפשר לסלק רק באמצעות חשיבה ואינטלקט, כי זה כמו לכבס כביסה במים מלוכלכים. כשהתודעה סובבת סביב עצמה במילים, היא אינה יכולה לדעת את עצמה. לשם כך נדרשת ערנות של כל החושים, והסכמה להישאר בתחושה לפני שמתייגים אותה במילה. אימון במדיטציה יעיל כדי להימנע מצבירת אבן תודעתית שחותמת ומגבילה. אם נסכים לראות את השדים, לארח את המכשפה ולישון עם הצפרדע – השד אולי יברח, המכשפה תהפוך לחברה טובה ויש סיכוי טוב שהצפרדע תהפוך נסיך.
אם נחדל מהכמיהה ל"חתימה טובה" בשנה הבאה, נוכל למחות חותמים לא רלוונטיים, ולהיחתם לטובה מרגע לרגע. חשבון-הנפש יהיה ככל הנראה אפקטיבי יותר אם נבוא באמפתיה אל המקומות השבירים בנפשנו. אפשר לנהוג בחיוך גם ברגשות שליליים שמציפים אותנו. חיוך מרכך בקצוות, וממקום רך קל יותר להשתנות.
If you don't believe just look at September, look at October! (Zenrin).
[1] ג'ואנג דזה, הספר האמיתי של פריחת הדרום. תרגום ומבואות: דן דאור. תל-אביב: עם-עובד, 2010. עמ' 196.
*המאמר המקורי פורסם באתר "בודהיזם בישראל", 2018
מתוך מגזין מנטה
https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5357889,00.html
“הבריחה מהארמון” היא אחת מהאופרות המפורסמות שחיבר מוצרט.
2500 שנה מוקדם יותר היה זה הבודהא ש”ברח” מהארמון.
הוא יצא מכלוב הזהב בו גדל ופגש בדרכו איש זקן, אדם חולה וגווייה. ואז הבין שהחיים זה לא מה שסיפרו לו עליהם.
המפגש עם הסבל, שהוסתר ממנו עד אז, היה בלתי נמנע, כי מחזור החיים עצמו מייצר סבל. הנכונות של הבודהא להתנסות בנוכחות ישירה בעולם שמחוץ לארמונו הצמיחה לימים את ניסוחה של האמת הראשונה: לידה היא סבל, מחלה היא סבל, זקנה היא סבל, מוות הוא סבל.
מה היה לנו כאן? מפגש עם המציאות, הסבל שהחיים הללו מקפלים בתוכם, התנסות והיווכחות כמפתח לתובנה כיצד יש לחיות את החיים האלה.
ובמעבר חד למקורותינו, מתוך פרקי אבות. אמר רבי טרפון : “על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת”. כלואים בין שתי נקודות הקיצון בכניסה וביציאה אל ומרצף החיים שעלינו לחיות- אפשר לאמץ את דברי רבי טרפון כתוספת ראשונה לאמת הראשונה. (קאמי היה זה שאמר שהשאלה הפילוסופית היחידה הגדולה היא האם לחיות את החיים האלה או לא).
באותו הקשר הדהארמה מזמינה אותנו להכיר בארעיות כעובדה רבת משמעות. אניצ’ה – שום דבר אינו קבוע בעולם.כל משתנה משום שהכל הוא תלוי נסיבות וגורמים ומאחר ויש זיקת גומלין בין הדברים הרי “כשזה משתנה גם זה משתנה”. השינוי הוא בלתי נמנע.
אחרי שאנחנו, אנשים מזדקנים, משרטטים את גבולות המרחב והזמן שלנו הנגזרים מהאמור לעיל אפשר ליטול השראה מאמרה נוספת מפרקי אבות: “לא לך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה”.
האמירה מקפלת בתוכה סדרה של שאלות: מהי המלאכה שחשוב לי לעשותה. מה הייתי רוצה עוד להספיק, האם אשאיר מאחורי מלאכות לא גמורות, האם יש לי unfinished business שברצוני ליישב. מה עוד לא הבהרתי וניסחתי לעצמי. מה אוכל לעשות לבד ומה אני רוצה לעשות עם האחרים. מה יניע אותי לפעולה ומה המשמעות של מעשי, האם יש משהו שאני רוצה להשאיר כמורשת והאם עלי להשתנות לשם כך. אלה הן שאלות על פשר/יעוד/ משמעות שרוב הזמן מקננות במעמקי הנפש אך לא כל כך נשאלות.
שאלות אלה אינן ייחודיות לגיל הזקנה אך גיל הזקנה מאפשר יותר מאשר בתקופות חיים אחרות לבחון אותן. אנחנו פנויים יותר, לא משועבדים לעבודה כמקודם, צברנו תובנות על פני שנות חיים רבות. זוהי עת של התכנסות פנימה, חיבור של חלקי הנפש השונים ואפשרות למפגש היכרות יותר אינטימי עם עצמנו אנחנו, שכבר עברנו שינויים אין ספור מאז הכרנו את עצמנו לראשונה.
הדהארמה מעמידה לרשותנו כלים רבי ערך המסייעים לבחון את המשך הדרך. טיפוח תודעה קשובה (מיינדפולנס – סאטי בסנסקריט) תורמת לשיפור קשב, תשומת הלב וריכוז, מודעות, וויסות רגשי הקטנת שיפוטיות ותגובתיות. תרגול מדיטציה מזמין אותנו כל פעם מחדש לעצירה, השתהות, התבוננות, ועד לגיבוש תובנות כיצד ראוי לחיות את החיים האלה.
אי שם קראתי כי מיינדפולנס מלמד אותך שעוד לא סיימת להשתנות ולהיות מי שאתה.
מיינדפולנס הוא מצב תודעתי. תודעה קשובה. מתמקדים בהתכוונות לנוכחות מלאה ברגע הזה, במה שקורה כאן ועכשיו, במלוא חושינו. ברגע הזה לא הולכים לאיבוד, לא בעבר ולא בעתיד, לא במשימות ולא בהסחת הדעת.
תודעה קשובה מביאה איתה שקט, ריכוז, מיקוד, נוכחות, תשומת לב. היא נדירה ולכן מתרגלים מדיטציה – כדי לאמן את התודעה לקשב. תשומת הלב עסוקה רוב היום במשימות, במטלות ובפעולות שמטרתן לקדם, להשיג, לבצע. זה מצב תודעה מאופיין בהסחת דעת, בפעולה על טייס אוטומטי, בפיזור, בלחץ, בקוצר רוח… מצב המכונה הקוף הפראי.
בתרגול מיינדפולנס, לעומת זאת, אנחנו עוצרים, משתהים על הכרית (זקנים כמונו מקבלים הנחה ואפשר על כסא), מתבוננים פנימה וסביב, מסכימים לפגוש את מה שעולה ומגיע ומבררים לעצמנו מה קורה. פעמים עולות תובנות כלשהן שאפשר להתנסות ולממש אותן.
בד בבד אפשר לטפח מיינדפולנס במסגרת פעילות יום יומית: בפעילות גופנית, בהליכה, בעבודות בית וניקיון, באכילה, בשיחה, בכל מקום בה תשומת לב ונוכחות נחוצים ומועילים.
אתם מוזמנים לשים לב לפעילות נוספת, חשובה ביותר ושכיחה ביותר – הקשבה. היא מתאימה מאין כמוה לתרגול “חי” של מיינדפולנס. הקשבה ודיבור הן צמד פעולות שיוצר תקשורת. כיצורים חברתיים אנחנו מתקשרים עשרות פעמים ביום. אנו זקוקים לה בשל התלות ההדדית וזיקת הגומלין בינינו. השינויים הטכנולוגיים הביאו לשינויים בדרך ההתקשרות אך לא ייתרו את הצורך להקשיב וגם את הצורך שלנו להיות מוקשבים.
האוזן האנושית היא איבר חישה והיא יכולה לשמוע כל קול, אך כדי להקשיב צריך יותר מצמד אוזניים (ומכשיר שמיעה).
האם שאלתם את עצמכם אי פעם שאלות על הרגלי ההקשבה שלכם?
כמה דוגמאות: האם אני נכנס/ת באמצע הדברים של מישהו? האם אני מקשיב/ה למה שאיני אוהב לשמוע? האם תוך כדי הקשבה אני עושה דברים אחרים? מתי נגמרת הסבלנות שלי להקשיב? מתי אני “כאילו” מקשיב/ה אבל המחשבות שלי התפזרו למקום אחר? האם אני נותן עצות גם מבלי שהתבקשתי?
מצב של הקשבה מיטיבה שאפשר לקרוא לה גם הקשבה נוכחת, הקשבה פתוחה ואפקטיבית מאופיין:
בהרפיה – כלומר בשקט, נינוחות ובהסכמה להשהות ידיעות ודעות קודמות.
בהפסקת פעולה – בתשומת לב לדובר ולדבריו ללא עיסוק אחר.
בלי תגובה – מקשיבים עד הסוף בלי להכנס לדברים.
בפניות – מפנה עצמי מכל מחשבה על נושא שאינו שייך למה שקורה כאן ועכשיו.
בפתיחות – מסכים להיות מיכל למה שנאמר וזמין לקשר עם הדובר.
הקשבה מיטיבה מבוססת על יכולת לפנות את עצמי מעצמי (עיסוק בלתי פוסק עבורנו), בחושים מלאים ופתוחים, בסקרנות, ברצון להבין את המשמעות של מה שנאמר, ללא התנשאות, ללא תוקפנות, ומבלי להתרכזות בעצמי (תשמע איזה כאב גב היה לי …). הקשבה שכזו מביאה איתה קליטה משופרת של מידע לצד היכולת ליצור קשר יותר עמוק ומשמעותי עם בת/בן השיח.
אכן לא קל, במיוחד לנוכח העובדה שככל שמזדקנים ההרגלים מתקבעים, כולל האופן בו אנחנו מקשיבים. החדשות הטובות הן ששינוי הרגלים נתמך בגמישות העצבית של המוח שלנו שביכולתו לשנות את המסלולים העצביים ואף לעבות אותם ובכך תומך בשינויים.
אבל איך מגיעים לזה… ובכן ההצעה היא להתחיל ולאמן את עצמנו תוך כדי מפגשים ושיחות שיש לנו כל יום, כל היום. ברור שלהקשיב למלצר מדקלם את ה”מיוחדות שיש לנו היום” מחייב פחות קשיבות ותשומת לב. אך דיבור/שיחה עם בן זוג, נכדה, חברה, שותף למשימה, כל מישהו שהוא משמעותי עבורנו ובמיוחד כשזה נעשה פנים אל פנים (הכנה טובה לקראת סיום כל הסגרים) היא התנסות חשובה נוספת בתרגול מיינדפולנס. הקשבה מיטיבה יוצרת קשר, מחזקת יחסים, בונה אמון ומעניקה לזולת תחושת ערך עצמי.
הדהארמה הרואה את המציאות כארעית מזמינה גם אותנו להתבוננות במי אנחנו, מה ההשקפות שלנו, מה ההרגלים שלנו והאם יש דברים שנרצה לשנות. תרגול במיינדפולנס גם על הכרית וגם ב”חיים עצמם” יכול להפוך גם הקשבה לפעולה הנעשית בכוונה מלאה והשתדלות, שאפשר לפתח ולבסס, ותוצאותיה מיטיבות עם הזולת ועם עצמי באותה מידה.
בזקנתנו אנו חווים אובדנים תכופים יותר של אנשים יקרים לנו, בני משפחה, חברים וקרובים. טיפוח הקשר עם מי שנותר ואף יצירת קשרים חדשים אמנם אינה מתכון לאנטי אייג’ינג אך הוא חיסון אפקטיבי (בלי תופעות לוואי) להקטנת הבדידות ולחיזוק הקשר האנושי.
שמתי לב שלאחרונה יותר ויותר חפצים שלי פיתחו תכונה חדשה: ללכת לאיבוד. פעם שכחתי את המשקפים במקרר. תגידו, גם אצלכם זה ככה?
מכל מקום, כל פעם שאני שוכח משהו אני נזכר בשיר הנפלא של המשוררת היפנית שיבוטה טויו שכותרתו “שוכחת”.
הנה הוא: “ככל שאני מזדקנת / והשנים חולפות / אני שמה לב ששכחתי / אי אלו דברים / שמות אנשים / כמה מלים / זכרונות כאלה ואחרים. / מדוע, אם כך, איני עצובה? /זו שמחת השכחה / קבלתה המלאה של השכחה. / לעת ערב נשמעת / שירת הציקדות.
שיר שהוא המנון הודיה לזקנה. האין הוא נפלא? עם הצרוף הפרדוקסלי “אני שמה לב ששכחתי” הנאמר מתוך עמדה של קבלה. 60 שניות על בודהיזם. יש סבל שהוא בלתי נמנע ויש סבל מיותר שאפשר להניח לו ולותר עליו (ושוב שאלה לכולנו – כמה פעמים אנחנו מתעצבנים כשאנחנו שוכחים משהו .וכמובן שעצבים רק מעכירים את המצב).
אנחנו רגילים להרבות מילים על אובדנים בזקנה. ואכן יש לא מעט. לצד זה יש בזקנה מלאות fullness . חיפשתי ולא מצאתי מילה עברית שתבטא זקנה מודעת, עם בשלות ומלאות. באקדמיה ללשון עברית הציעו את המלה זקנות (עם חיריק ב ז). המילה האנגלית AGEFULNESS, שלא מרבים להשתמש בה, מבטאת לטעמי את העושר, העומק וההיקף שנשקפים לעברנו מרום הר החיים אליו טפסנו, וגם את תפיסת זמן השונה.
ביוון העתיקה השתמשו בשתי מילים לתיאור שני סוגי זמן. האחת כרונוס – זמן רציף ומתקדם, כזה שמודדים עם שעון. השני נקרא KAIROS. זמן בו חשים שזהו זה, שכל מה שקורה עכשיו הוא נכון ומדויק. רגע שמכיל ומסכם, לפעמים מתרחש בסופו של פרק או תקופה. זמן המגיע לבשלותו ולכן נעצר זמנית משום שאין צורך יותר להגיע ומשתחררים מהרצון שמשהו יקרה / או לא יקרה. את הזמן הזה שקוראים לו גם זמן אנכי או הזמן הרביעי אני פוגש לפעמים במדיטציה ומתלווה אליו צלילות, רוגע, שלווה ומיקוד. ברגעים אלה ה”אני “שלי נעלם ונשאר לי רק “אין אני” ולו לפסק זמן קצר.
אני מתעכב על כך משום שחווית זמן מסוג KAIROS היא חלק מהחסד שהזקנה יכולה להעניק לנו. זמן בשל, זמן מבוגר שאפשר להגיע אליו בחצי השני של החיים אחרי שהנחנו, לפחות במידת מה , להישגים ,לתארים, ליוקרה ולרכוש ולהוכחות שאנחנו “בסדר” בעיני העולם. זקנות היא כל הדברים שהיינו ועשינו. כולם יקרים מדי מכדי לשכוח, כולם שיעורים שקבלנו מהחיים אם היינו בנוכחות מלאה. היא נטל ומשאב גם יחד. זכרונות, געגועים, הישגים, חיבורים, מפגשים, שמחות, עיצבונות….כל אחד.ת מוזמנ.ת להוסיף מילים לשורת המקהלה הזו.
יש מושג ביפנית שמהדהד את מצב הזקנה. וואבי –סאבי. הוא מבטא/מתאר / משרטט כל מה שיש בו יופי פשוט, לא מנקר עיניים לא מבריק כחדש אך אוטנטי , בעל אופי משל. יהיה זה אדם או חפץ או אולי תמונת נוף הנושאים על פניהם את סימני הזמן ועל כן לא מושלמים וארעיים.
שברים וקמטים מחוץ ומבפנים מספרים את ההיסטוריה שלנו, מצביעים על העמידות שלנו, מסמנים את הזמן החולף. בתפיסה זו לא נכון להסתיר את סימני הזמן כי הם גם סימני דרך. דוגמא אחת לכך היא תיקון בגדים בעזרת טלאים הנרקמים על הבד של בגד קרוע. הוא נרקם בתפרים מיוחדים, צבעוניים שמדגישים את יופיו של הבגד הבלוי ומוסיפים לו ייחודיות, אריכות ימים וחוזק. לאמנות הזו קוראים SASHIKO.
אמנות אחרת שמבטאת אותו רעיון הוא הדבקת כלי חרס שנשברו בעזרת תערובת של לכה ואבקת זהב שלא רק שאינם מסתירים את מקום האיחוי כי אם מדגישים אותו. זוהי אמנות ה KINTSUGY שמבטאת את הרעיון ששבר אינו מייצג את סוף החיים כי אם את ארעיותם. שמחת השכחה כהכרה בשלמותו של הבלתי מושלם.
החיים הם תהליך מתמשך של התחדשות (צמיחת תאי הגוף למשל שאינה פוסקת). הזדקנות היא חלק מתהליך החיים ואינה מתחילה ביום מסוים.
אין שער אחד לזקנה. לכל אחד יש שער משלו, כמו בסיפור מול שער החוק של קפקא. זוכרים? השומר שליד השער אומר ל ק. שממתין שם שנים ארוכות :”השער הזה נועד רק לך”
שורשי הדהרמה נטועים בתפיסה תהליכית. הכל ארעי ועל כן הכל משתנה ומאחר והדברים כולם נמצאים בזיקת גומלין הכל משפיע ומושפע. גם “אני” לא יכול להישאר תמונת סלפי קבועה. גם הוא בהתהוות – הוא נעשה אני כל הזמן בתהליך מתמשך ועל כן גם האני אינו קבוע ואינו נפרד משאר הדברים. באנגלית אפשר לעשות מה self צורת פועל selfing. כלומר האני המתגבש כפעולה ובתהליך.
יהודה עמיחי עוסק רבות בשאלת ההשתנות במהלך החיים. בשיר אחד שלו ממנו אני מרבה לצטט הוא כותב : “אני רוצה להוסיף שני דברות לעשרת הדברות/ זה הדבר האחד-עשר : לא תשתנה/ זה הדבר השנים- עשר : השתנה , תשתנה.” להבחין בין מה שהיה ועדיין ראוי שימשך, לבין מה שראוי להשתנות, הוא חכמה שיכולה לצמוח ביתר שאת בזקנה.
הנה מה שאומר הפילוסוף ברגסון: “להיות יצור בעל תודעה זה להשתנות. להשתנות זה להבשיל. להבשיל זה להיות יוצר את עצמו בעצמו עד בלי די.”
חיפשתי מילה שתהדהד את המילה mindfulness לתוך הזקנה ותתכוון לזקנה המבטאת מודעות, מלאות, שלמות, השלמה. באנגלית מצאתי agefulness. השימוש בה נדיר אך אפשרי. טרם נמצאה המילה העברית ולכן ראוי להמציא אותה. ביפנית יש מושג: וואבי – סאבי המתייחס לערכם של דברים שהיו, ליופי שהתעמעם, לשברים שאוחו,לשריטות שעל החפצים, לעקבות הזמן שעבר ואבד אך השאיר סימנים שאפשר להפוך אותם גם לסימני דרך.
Agefulness אמורה להעביר את החוויה הזו של לעמוד על ראש הר שטיפסת עליו רוב ימי חייך ואתה משקיף מגבוה, למרחוק,ב מבט המקיף את המרחב שחצית. המלאות שבזקנה נובעת ממה שהיינו ועשינו כמו משיר של י.עמיחי : “כבר היו לי שלושה או ארבעה חיים ואיני יודע כמה עוד יהיו לי”.
זקנה אינה רק להתכונן לפחות ועוד פחות. זקנה זה יותר : יותר זכרונות, געגועים, כאבים, מפגשים, מעשים, שמחות, קמטים מחיוכים ומבכי. לכל מה שנצבר יש יותר ערך כאשר מתבוננים בו. “להיות נביא של מה שהיה” בלשונו של עמיחי.
חכמת ההזדקנות היא לא לאבד את כל הגילים האחרים שהייתי בהם ולהביא אותם אל תוך הרגע הנוכחי, עוד דבר בלתי אפשרי שכמו כל פרדוקס יכול להצמיח חיות חדשה.
זו גישה הנסמכת על פרואקטיביות המניחה שלחיים יש כוח חיות בלתי פוסק עד שהוא פוסק. לא להמתין לזמן שיעבור אלא להמשיך בזמן ולעבור בדרך
לצד שבחי הזקנה כמה תזכורות שיטיבו אתנו :
בזמן הקורונה כל שיחה מתחילה בשאלה מה יהיה. מה קורה ומה שלומך נעלמו מעט.
נראה לי שלא מצפים לתשובה על השאלה הזו אך קיים צורך לאוורר את החרדה, להדהד אותה, ובאמצעותה לפגוש את האחר. פעמים זה נשמע כמו קריאה לעזרה.
השואל והנשאל מגששים באפלה. אירוע בסדר גודל כזה עוד לא היה ולכן איננו יכולים לדעת מה יקרה ביחס למשהו שעוד לא היה כדוגמתו.
השאלה מה יהיה נובעת מדאגה ומחרדה. הצורך לדעת הוא צורך בשליטה. החוויה הנוכחית היא שאין שליטה. “אני ” רוצה שליטה כי כשתהיה בידי שליטה אוכל להחזיק במה שאני זקוק לו, רוצה אותו ומשתוקק אליו: בטחון,יציבות, רוגע, ענין, הנאה. כשתהיה בידי שליטה אוכל גם לדחות ולהרחיק את מה שמסב לי סבל, חרדה, פחד מוות, אי נוחות.
זו תמצית הבורות על פי הדהארמה. זוהי האשליה ש”אני” אינו תלוי באחר אלא אדון לעצמו בעל רצון חופשי שאינו מותנה בדבר, “אני” הנמצא בשליטה ואם רק ירצה מספיק ויפעל נכון הכל יסתדר. “אני”במרכז והעולם סובב אותי. ההשתוקקות הזו מביאה בעקבותיה היאחזות וההיאחזות מביאה את הסבל .
זה לא עובד. כל עוד אנחנו בשגרה יום יומית אנחנו חווים תסכול קטן או קצת יותר גדול כשרצון לא מתממש. הפעם זה אחרת. אנחנו בליבה של “סופה מושלמת” והספינה חורקת ממשא הנחשולים שמתנשאים. כן, רוצים שהסופה תגמר. לא רק שאינה נגמרת אלא אף אחד לא יודע להגיד מתי (חוץ מפרשנים וקריינים, שמתפרנסים מכך).
לתודעה קשה לשהות במצב אי ידיעה ובמצבי קיצון כפל כפליים. הקושי הזה מוליד את הצורך לחזור ולשאול מה יהיה. גם אם תהיה תשובה היא תהיה נכונה לזמן קצר . מאחר והכל ארעי הרי שהכל משתנה. מאחר והדברים תלויים זה בזה הם משתנים גם מכוח עצמם וגם מכוח זיקתם לדברים האחרים.(גם זאת על פי הדהארמה).
כששואלים אותי מה יהיה אני אומר – לא יודע . אמנם תשובות רבות מתרוצצות בי אך כשאני מצליח להרגיע את התודעה ולו במשהו אני מבין שאני לא יודע. היתרון בלהסכים לא לדעת הוא הפסקת האשליה שלכל מצב יש לי תשובה. זהו שלב שבו התודעה מאיטה את קפיצות הקוף הפראי שלה ואת הפטפוט החרדתי והרצוף המתח מתחיל להתפוגג. המתח הגופני יורד, השינה טובה יותר והריכוז ממוקד יותר. זמנית כמובן. עד הגל הבא.
אני חושב שאפשר לסייע לעצמנו בתרגול מדיטציה של התמקדות בנשימה. בכל פעם שנבחין כי התודעה חוזרת ל”מה יהיה” נזכיר לה באדיבות שהיא לא הוזמנה לכאן ועל כן מתבקשת לצאת. תרגול חוזר וסבלני יצור מרחב של ריקות מבורכת בתודעה ויתר צלילות.
אני חושב שבמקום לשאול מה יהיה – נכון יהיה לפנות מקום, זמן ותשומת לב למה שיש עכשיו. כל רגע בו אני נוכח, הווה, משתתף ופעיל הוא רגע של חיים.
אני רוצה רגע לומר מילה על הזקנה, שתישמע אולי כמו סתם אמירה, אבל היא לא, לפחות לא עבורי…
נתחיל בזה שאני ממש לא אוהבת את הזקנה, ואם אני קוראת אותה נכון היא גם לא כול כך אוהבת אותי.
ולראיה, הרומן ביננו התחיל לא בטוב כשהיא בחרה לבקר את אמא שלי (כיום מבקרת לעיתים גם אותי… ) דברים איומים סיפרו לי עליה ואכן היא קשה קנטרנית לא אומרת אף פעם בוקר טוב לא מחייכת. והכי כואב זה שה’לא’ שלי לא משחק אצלה שום תפקיד והאמת שה’לא’ של אף לא משחק אצלה תפקיד.
מה לא ניסיתי כדי למצוא את הדרך לברוח ממנה אפילו שיניתי את שמה לגיל הזהב (גם לזה עיקמה את פרצופה) השתמשתי במפות ובמכשירי הניווט המשוכללים ביותר אבל תמיד היא הייתה שם צעד אחד לפני… אם זה בכתמים ובדבלול העור בכוחות הגוף המתכלים בשפה ששייכת לפעם(כפי שאמר לי ילד אחד שאמרתי לו תן כאפה והוא הסתכל עלי כחייזר)
אלא שבתוך כל הנפרדות הזו הסכסוכים והברוגז, יום אחד בעודי הולכת ברחוב נתקלי בשם מוזר שהציל את מערכת היחסים שלנו בטח שהציל אותי ונראה לי שהיא תסכים שגם אותה…
“חוכמת ההזדקנות”
השם מאוד סיקרן ולכן החלטנו אני והיא לשמוע מה עומד שם מאחורה, הגענו לקבוצה ופתאום הבנו שאנחנו לא לבד לא רק הרומן שלנו צולע ומקרטע…באומץ רב החלטנו להישאר ולהשתקע ומאז ועד היום, אנחנו יכולות להגיד שאנחנו די מרוצות נכון לא תמיד ולא כול הזמן אבל לפעמים ממש לפעמים(וזה שיישאר ביננו בסוד)אנחנו מוצאות את עצמנו קצת שמחות קצת חברות ובעיקר שותפות.
זהו קוראים יקרים, ואם אתם מעוניינים בעוד פרטים “עסיסיים” או בשינויים מיטיבים, מוזמנים גם אתם להיכנס ולהצטרף לאותה חוכמה מיטיבה שדרכה ניתן להזדקן ללא הדרה. הזדקנות נאצלת מתוך תרומה לקהילה ומתוך גאוות יחידה של ייחודי סגולה שהגיעו לימי הזיקנה.
“ספל תה מושלם הוא במובן מסוים פלא, נס, שנוצר בעקבות נסיבות ותנאים מסוימים. כאשר ספל כזה פוגש את השפתיים שלנו ראוי להודות על כך.
כשאתה מחזיק את הספל בידיך קח שאיפה עמוקה והחזר את התודעה לגופך כך שתהיה בנוכחות מלאה. כשאתה בנוכחות מלאה אל מול ספל התה החיים מתבטאים ברגע הזה בספל התה. גם המחזיק בספל וגם הספל מתקיימים ברגע הזה במלוא ממשותם.
ברגע הזה לא הולכים לאיבוד, לא בעבר, לא בעתיד, לא במשימות, לא בהסחת דעת. חופשיים מכל דאגה וסבל.
במצב זה של חופש אתה נהנה מספל התה שאתה שותה. זהו רגע של מלאות ונוכחות מלאה.”
עד כאן טיך נאת האן.
אני מקריא את הקטע הנפלא הזה בכל קורס מבוא לחכמת ההזדקנות ומזמין מי מהמשתתפים לחזור ולקרוא בקצב איטי ובהתאמה.
לאחר מכן מתקיים דיון למה ראוי לשים לב בעת שתיית תה מושלם: תחושת הספל ביד, ניחוח התה, טעמו על הלשון, תנועת הנוזל בחלל הפה, הבליעה ותחושת החום שמגיעה דרך הוושט ועד לבטן ועוד.
אני לוקח את הדיון גם לשאלה סביב היכולת לכונן נוכחות פתוחה לקליטת מלוא החוויה כפי שהיא ישנה ברגע זה. ראוי שהשותה יוותר על הרצון לשתות קפה, או על המחשבה מה הוא צריך לעשות אחרי שתיית התה, או על השיפוטיות מהסוג של “התה לא מספיק חם/מתוק…” או “רציתי לשתות בכוס ולא בספל…” או על כל היאחזות אחרת בתה אחר שהוא שתה פעם או רצה לשתות עכשיו.
להניח לכל השתוקקות (וההקשר לזקנה הוא להניח לכל מה שהיה לי פעם- גוף צעיר, בריאות מלאה, מקום עבודה טוב…) הקשורה לזמן אחר ולפגוש את מה שיש עכשיו במלוא קשב החושים. כה מנוגד לחוויית ההשתוקקות וההיאחזות שמלווה אותנו פעמים רבות והבודהיזם רואה בה מקור וסיבה לסבל מיותר.
אם הדיון עירני ומתפתח אפשר לקחת אותו למחשבות על האופן שבו אפשר לחוות כל דבר משטיפת כלים, מקלחת, אכילת שוקולד ועד הקשבה לאחר…. כל הפעולות האלה נמצאות גם בטווח החוויה של אנשים זקנים וגם זקנים מאד. כלומר בהישג ידיך, ב ד ‘ אמותיך, יש אוצר של חוויות הנגיש לכול. להיות בתודעה קשובה – מיינדפולנס – (ריכוז- קשב- נוכחות- וויסות רגשי- הקטנת שיפוטיות) יכול להפוך כל ספל תה למופלא.
מרק עוף הוא תרופה יהודית לכל מדווה ומכאוב. למתרגלי דהארמה ולחברים שלנו בחכמת ההזדקנות מוצעת שתיית ספל תה מושלם בכל פעם שאנחנו נזקקים לתזכורת לנוכחות בכל רגע, כל עוד יש בנו פעימת חיים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
