צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמיים ומצבעי הארץ,
לעמוד לבד מול אילמות המוות,
להיפרד מן הסקרנות,
להיפרד מן המילים – מכל המילים, ששמעתי וקראתי.
ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי.
למות מבלי לראות את האוקיינוס.
להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר.
להיפרד מעשבים ולהיפרד מעץ פרי ואילן סרק,
מן המאור הקטן והכוכבים.
לנטוש מראה עוף מעופף,
להיפרד ממראה בהמה וממראה רמש,
להיפרד מידידי ומידידותי,
להיפרד מסערת ההתלהבות ומפחד חושך הטירוף.
להיפרד מיום השבת אשר בארץ, ממתיקות יום השביעי.
להיפרד מכל עבודה ומכל אמנות,
מטקסי חג, ממטר, מכל דבר שהוא נחמד למראה.
צריך להיפרד מן הדעת-טוב-ורע שפה בעלם, כי שם מושגים אחרים של טוב ורע.
להיפרד ממה שקרה, מן התרדמה והחלום.
להיפרד מן הבושה,
מפחד המוות,
מרגש האשמה,
מן הקללה, מעייפות,
להיפרד מן ההרהורים על החיים,
מן ההרהורים על טבע האדם,
מן ההרהורים על טבע היקום.
להיפרד מן ההרהורים על השוני שביני לבין הזולת,
מן ההרהורים על זהותיות,
מהרהורים על טבעי הפנימי,
מן ההרהורים על מיעוט הידיעה על עצמי ומה שסובב אותי,
להיפרד מתחושת הנפש על יד ההרים הגבוהים,
להיפרד מן הצורך באוכל, מן החרדה, מן הלגלוג.
להיפרד מן העננים,
להיפרד מן המתחלף,
מן הבלתי מוגדר,
מאש, מאבנים, ומן התבונה.
מן התנועה הגשמית ומן התנועה הפנימית.
מן האהבה ומן השנאה.
מן המוסיקה.
ולפני הסוף לחיות עם פחד מותם,
ועם הידיעה הוודאית על מותי.
