פרידה- זלדה

צריך להתחיל להיפרד מן הזיו שבשמיים ומצבעי הארץ,
לעמוד לבד מול אילמות המוות,
להיפרד מן הסקרנות,
להיפרד מן המילים – מכל המילים, ששמעתי וקראתי.
ומן המים, שראיתי ושלא ראיתי.
למות מבלי לראות את האוקיינוס.
להיפרד מאוויר הלילה ולהיפרד מאוויר הבוקר.
להיפרד מעשבים ולהיפרד מעץ פרי ואילן סרק,
מן המאור הקטן והכוכבים.
לנטוש מראה עוף מעופף,
להיפרד ממראה בהמה וממראה רמש,
להיפרד מידידי ומידידותי,
להיפרד מסערת ההתלהבות ומפחד חושך הטירוף.
להיפרד מיום השבת אשר בארץ, ממתיקות יום השביעי.
להיפרד מכל עבודה ומכל אמנות,
מטקסי חג, ממטר, מכל דבר שהוא נחמד למראה.
צריך להיפרד מן הדעת-טוב-ורע שפה בעלם, כי שם מושגים אחרים של טוב ורע.
להיפרד ממה שקרה, מן התרדמה והחלום.
להיפרד מן הבושה,
מפחד המוות,
מרגש האשמה,
מן הקללה, מעייפות,
להיפרד מן ההרהורים על החיים,
מן ההרהורים על טבע האדם,
מן ההרהורים על טבע היקום.
להיפרד מן ההרהורים על השוני שביני לבין הזולת,
מן ההרהורים על זהותיות,
מהרהורים על טבעי הפנימי,
מן ההרהורים על מיעוט הידיעה על עצמי ומה שסובב אותי,
להיפרד מתחושת הנפש על יד ההרים הגבוהים,
להיפרד מן הצורך באוכל, מן החרדה, מן הלגלוג.
להיפרד מן העננים,
להיפרד מן המתחלף,
מן הבלתי מוגדר,
מאש, מאבנים, ומן התבונה.
מן התנועה הגשמית ומן התנועה הפנימית.
מן האהבה ומן השנאה.
מן המוסיקה.
ולפני הסוף לחיות עם פחד מותם,
ועם הידיעה הוודאית על מותי.

שום דבר לא קורה פעמיים- ויסלבה שימבורסקה 

שום דבר לא קורה פעמיים
ומאום פעמיים לא קרה.
לכן נולדנו בלא הכנה
וגם נמות בלא שיגרה.

גם אם הטיפשים בתלמידים
נהיה , בבית- ספרו של העולם,
לא נחזור לעולמים
על חורף קר,
על קיץ חם.

אין אף יום שישנה
אין שני לילות דומים,
שתי נשיקות אינן זהות,
לא כל שכן שני מבטים.

אמש כשאת צליל שמך
מישהו לידי הגה בקול,
חשתי כאילו מבעד לחלון
חדר לחדר ורד גדול

היום, כשאנו שרויים יחדיו,
הפניתי את פני לקיר.
ורד? איך נראה הורד?
זה פרח? אבן? מי מכיר?

מדוע זה שעה רעה,
נמהלת את בפחד מיותר?
ישנך- אם כך דינך לחלוף.
תחליפי- אם כך זה נהדר.

מחויכים, חצי מחובקים,
נתור אחר אחדות בשנים,
אך כי נבדלים תמיד
כשתי טיפות זכות של מים.

מפולנית : רפי וייכרט

להיות זה להיפרד / יעקב רז

להיות זה להיפרד. להקשיב זה להיפרד. לשבת בהתבוננות קשובה זה להיפרד.

הנה אני שואף. הנה אני נושף. בנשיפה נפרדתי מן האוויר. בנחת. בלא להחזיק בו.

בשאיפה קיבלתי את האוויר. בלא להתנגד לו.

יכולתי לשאוף כי שחררתי את האוויר מריאותי.

זה קרה מעצמו. בלא התערבותי. בחוכמה שלא יודעת. בחירות גמורה.

איפה הנשימה הקודמת?

נשיפה היא פרידה. מן השאיפה. מן הנשימה הקודמת.

הנה אור השמש מנצנץ בשבר זכוכית. אני צועד עוד קצת, והנצנוץ איננו. איפה הוא?

לאן הלכה התחושה הקודמת?

הנה מחשבה. איפה המחשבה הקודמת?

ואיפה הנשימה הבאה?

כל נשימה מפנה את עצמה לנשימה הבאה. בנדיבות.

בנדיבות? אפילו נדיבות אין כאן.

אני מקליד מלים בתשומת לב. כל מילה היא פרידה מקודמתה. כל מילה מאפשרת לבאה אחריה

להיות.

בלא טרוניות. היא איננה חשה עצמה נותנת. היא פשוט לא שם.

זה טבע הדברים.

אני מתבונן היטב בציור. אני קורא בספר בעיון. אני מהלך ברחוב בסקרנות.

נפרדתי מן הציור ואני בספר, וממנו נפרדתי ואני מהלך ברחוב. אני נפרד מרחוב זה כדי להיות ברחוב הבא.

ממרחב למרחב, מהיות להיות, אני נפרד. אני חי. אני שוהה. אני מאפשר.

אני אפילו לא מאפשר.

זה קורה בפרידה, בשל הפרידה, מתוך הפרידה.

כשאני נותן, אני משחרר. אין כאן אפילו נדיבות.

זה איננו שלי מה שנפרד ממני.

ככל שאני שוהה במקום שאני נמצא בו, ככל שאני הווה אותו, אני מאפשר לו להיות בלא להחזיק בו.

ככל שאני קשוב לתנועת הפלא שלו, אני נפרד מן המחווה הקודמת, אל התנועה הבאה.

פרידה שהיא חיים.

להיות זה להיפרד.

אין דרך אחרת.

 

אני משתנה/יעקב רז

אני משתנה,

כמו שאמרתי כבר

חולה מעת לעת. כמו פעם.

הגבות הלבינו עוד מעט

וגם ריח הפארק

לא כתמול

משהו נינוח, לרגע. הרי כבר עשיתי כך וכך.

אי נחת, לרגע. מה שלא הספקתי.

משהו לא ייפתר.

משהו ישכוך בלא שייפתר.

אלה ואלה נעים

במקצב הרוח והאדמה,

ואין מה שיישאר על כנו.

ואין כן שיישאר עליו מה

כי הכל מחדש –

חופשי לצמוח ולנבול

כמו יכולים השמיים לומר,

ציפורים כן, יתושים לא

כמו אפשר

להסיר מכל זה

חוט אחד

“ההנחיה האחרונה של הבודהא”/ שיר מאת: מרי אוליבר

“היו אור לעצמכם”,

אמר הבודהא,

טרם מותו.

אני חושבת על כך מדי בוקר

שעה שהמזרח מתחיל

לקרוע מעליו עננים של חושך

לשלוח מעלה סימן ראשון- מניפה לבנה

מפוספסת בוורוד וסגול,

אפילו ירוק.

אדם זקן, הוא שוכב

בין שני עצי סאלה,

יכול היה לומר כל דבר שהוא

ביודעו כי זו היתה שעתו האחרונה.

האור בוער ועולה

מתעצם ומאיר את השדות.

סביבו מתאספים בני הכפר

גופם נמתח לפנים בקשב.

עוד בטרם עולה השמש עצמה

להתלות ,לבדה , באוויר הכחול,

כולי ננגעת בים גליה הצהובים.

אין ספק שחשב על כל מה שארע

בחייו הקשים.

ואז אני חשה בשמש עצמה

זוהרת מעבר הגבעות

כמיליון פרחים העולים באש-

ברור שאיני נחוצה,

ועדיין אני חשה עצמי הופכת

לדבר בעל ערך בלתי מוסבר.

באיטיות הוא מרים את ראשו

תחת הענפים.

מתבונן בפני ההמון המפוחד.

“התבוננות והשתהות על שיר של ריימונד קארבר״/ זאב בן אשר

קטע מאוחר

והאם קבלת

את מה שרצית מהחיים האלה,

למרות הכל?

אמנם כן.

ומה רצית?

לקרוא לעצמי אהוב, להרגיש את עצמי

אהוב על פני האדמה .

 

ואלה אבני הבניין של השיר:  שבע שורות ,עשרים וחמש מילים, משורר  אחד העומד מול סיום חייו .

השיר פושט מעליו חרוזים ,דימויים וסמלים ומתחפש לפרוזה . הוא תפילה בתוך קתדרלה, מרחב מעבר בין שמים וארץ,  שקירותיה העירומים מהדהדים את סוף המסע מחייו אל מותו, בנשימה אחת .שאיפה- נשיפה.

בת זוגו של ריימונד קארבר, משוררת בעצמה, ערכה את קובץ השירים האחרון שלו שנקרא “דרך חדשה אל המפל” והוציאה אותו לאור שנה אחרי שמת מסרטן. היא מיקמה את השיר כאחרון בקובץ והוא נקרא “קטע מאוחר”. אני תמה האם “מאוחר” מרמז שהתואר אהוב הגיע אליו בשלב מאוחר של חייו ואפשר  שהכוונה  לשיר הזה שפרסומו איחר  והגיע רק אחרי מותו.

קארבר השיר כאן כל מילה מיותרת כמו להשיר מעליו את הבגדים  שעוטפים ומכסים אותו. עוד רגע יהיה בקבר ושם הם לא יהיו נחוצים. חשבתי שמתאים  לחקוק את שורות השיר על המצבה שלו. אחרי הכל , לדברים אחרונים יש זכויות משלהם.

המילה הפותחת בשיר – והאם , עם וו החיבור , היא כקצה קרחון המסמן דיאלוג פנימי שהלך ונמשך במעמקי נפשו  ועתה הגיע לכלל תשובה .

בשיר של זלדה “לכל איש יש שם” כתובות  השורות הללו : ” ….לכל איש יש שם…שנתנה לו אהבתו….ונתן לו מותו .”

קארבר קרא לעצמו אהוב והשלים בכך את חייו , הפך אותם לשלמים . האומץ לקרוא לעצמו  כך והזכות להרגיש כך , אהוב , מעוררי השראה . קריאת השם היא אקט של בריאת מהות  ולהרגיש כך, אהוב ,זו הגשמתה של מהות זאת.  זו פעולה נטולת תשוקה ומלאת חמלה כלפי עצמו וכלפי העולם .

רוב שנותיו  היה קארבר אלכוהוליסט כבד, נישואיו הראשונים התנפצו ,ואף על פי כן כתב וכתב , פרוזה ושירה .רק  בעשור האחרון של חייו נחלץ ממעגל הקסמים של השתוקקות-היאחזות- סבל ונולד מחדש.

שורת הסיום  : Beloved on the earth  מזמינה את כל בני האדמה הזאת לאהבה , להרפיה ולמנוחה. אהבה מביאה קץ לסבל כשהיא נולדת מחמלה לעצמי ולזולת , מהכרה בזיקה האנושית והתלות זה בזה . לצטט את זלדה ממקום אחר : “מי שזוכה לאהבה זוכה בדבר הגדול ביותר שיכול לזכות בו בשר ודם “.

לעיתים השיר חוזר אלי כשאני יושב במדיטציה ומזמין אותי לשאול במילותיו מה אני רוצה, האם נכון לתת לעצמי שמות , איך יודעים לבחור בשם  , האם לא מאוחר מדי . סימנים שהזמן נתן בי – צלקות ושברים , קמטים וכתמים , מבפנים ומבחוץ , יכולים גם  להיות סימני דרך עבורי.

אני מסיים בשתי שורות הפתיחה של אגי משעול משירה “שיר לאדם החלקי” :

“פגום כמו שהוא, אהוב וחמול כמוהו / ככה כמו שהוא…”

_______

השיר תורגם על ידי זאב בן אשר .

לקריאת השיר במקור באנגלית  : https://tinyurl.com/j3w328

“שמחת השכחה / יופי וחסד בזקנה”/ שיר מאת: שיבטה טויו

שוכחת

ככל שאני מזדקנת

והשנים חולפות

אני שמה לב ששכחתי

אי אלו דברים

שמות אנשים

כמה מילים

זכרונות כאלה ואחרים.

מדוע עם כך איני עצובה ?

זו שמחת השכחה

קבלתה המלאה של השכחה.

לעת ערב נשמעת

שירת הציקדות.

מגיע הזמן שכל התרגילים לחיזוק הזיכרון לא יכולים לדחות את היחלשותו.

הכותבת פוגשת את היום הזה קצת באירוניה והיא מקטינה את עצמת האובדן שבשכחת שמות, מילים וזיכרונות וקוראת לזה “אי אלו דברים…. כאלה ואחרים “. זה לא שהדברים הללו אינם חשובים לה אלא שבמקום להתעצבן ולכעוס היא מקבלת את השכחה מתוך הבנה שזה חלק מהזקנה.

על מה היא שמחה אם כן ? על יכולתה לשים לב לדברים שקורים לה ועל הזיכרון שכן נותר. וישנה גם השמחה על היכולת הכה יקרה לשים לב לא רק למה שאבד אלא גם ליופיו של העולם. במעבר חד לשתי השורות האחרונות היא מרפה מהעיסוק המתרכז ב”אני, עצמי, שלי “ומקשיבה לצרצור הציקדות הנשמע באוזניה כשירה.

הנה כך, בשתיים עשרה שורות קצרות, זקנה בשנות התשעים לחייה משוררת לנו על השלמות שבאי השלמות. איזו מתנה נפלאה.

“כל ה’יש’ הזה של הרגע הזה”/ שיר מאת: ד״ר נעמה אושרי

כל ה’יש’ הזה של הרגע הזה
שאני מכנה ‘חיי’
נמצא כאן,
רובץ לפתחי,
נושם מתוכי,
בחריצים זעירים
של תחנת מעבר נסתרת,
על הגשר הצר שנמתח בין עבר לעתיד.

וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך,
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לחריצי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע,
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד,
זה בתוך זה
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות,
בלא חמלה
ובלא זמן,
את שמי תחנת המעבר,
את ה’יש’ הזה,
של הרגע הזה,
שאני מכנה ‘חיי’.

מתוך “כאור בשולי הענן”/ שיר מאת: ד"ר נעמה אושרי

ד”ר נעמה אושרי – מתוך “כאור בשולי הענן”

מַשַּׁק כַּנְפֵי הַצִּפּוֹר בִּמְעוּפָהּ,
פִּתּוּלֵי הַדָּג בִּשְׂחִיָּתוֹ,
רִקּוּד הָעֵשֶׂב שֶׁרוֹחֵשׁ לָרוּחַ בַּשָּׂדֶה,
מַשַּׁט הֶעָנָן,
זְרִימַת הַנָּהָר,
נְדוּדֵי גַּרְגִּירֵי הַחוֹל,
פְּעִימוֹת הַלֵּב,
גַּלֵּי הַנְּשִׁימָה –
הַכֹּל, הַכֹּל מָצוּי בִּזְרִימָה מַתְמֶדֶת.
הַכֹּל נָתוּן בְּשִׁנּוּי בִּלְתִּי פּוֹסֵק.
רֶגַע נוֹלָד, רֶגַע קָמֵל.
רֶגַע נִרְקָם, רֶגַע נִפְרָם.
רֶגַע נִפְגָּשׁ, רֶגַע נִפְרָד.
רֶגַע נִטְעָן, רֶגַע מִתְרוֹקֵן.
הָעוֹלָם רוֹקֵד.

הַחַיִּים פּוֹעֲמִים בְּלֹא הַתְחָלָה וּבְלֹא סוֹף.
לְעוֹלָם לֹא נֵדַע מִנַּיִן הֵגִיחַ הַצַּעַד הַזֶּה.
לְעוֹלָם לֹא נֵדַע מַה יּוֹלִיד אֶת הָרֶגַע הַבָּא.
נוּכַל רַק לְהַקְשִׁיב,
לְהִתְמַסֵּר לָאִי יְדִיעָה,
לִשְׂדוֹת הַתְּשׁוּקָה וְהַפַּחַד.
לְהִתְבּוֹנֵן, לְהִתְעַרְסֵל, לְשַׂחֵק עִם מִרְוְחֵי הֶחָלָל וְהַזְּמַן.
לָנוּעַ בְּסַקְרָנוּת בֵּין הַמִּתְמַלֵּא וּבֵין הַמִּתְרוֹקֵן,
בֵּין הַסָּגוּר וּבֵין הַפָּתוּחַ,
בֵּין הַגָּלוּי וּבֵין הַנִּסְתָּר.
לְחַפֵּשׂ, לִמְצֹא, לְאַבֵּד
וּלְהַמְשִׁיךְ וְלִרְקֹד.
אֶת הָאֹשֶר הַמְיֻחָל לֹא נִמְצָא בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ –
לֹא בְּסוֹף הָרִקּוּד,
לֹא בְּסוֹף הַחַיִּים.
אֲפִלּוּ לֹא בְּהֶמְשֵׁכָם.
הָרִקּוּד נִבְרָא וּמִתְקַיֵּם בְּכָל רֶגַע מֵחָדָשׁ.
כָּמוֹהוּ, הַחַיִּים מַגְשִׁימִים אֶת עַצְמָם בְּכָל צַעַד.
אֵין סוֹף לָרִקּוּד.
אֵין מַסְקָנָה לַדֶּרֶךְ.
יֵשׁ בָּהֶם, לְעֻמַּת זֹאת, חִיּוּת וְעֹשֶר בִּלְתִּי נִדְלִים – מֶרְחָבִים אֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל יֹפִי וּכְאֵב – שֶׁמְּבַקְשִׁים לְהַמְשִׁיךְ לְהִוָּצֵר וּלְהִתְגַּלּוֹת.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

וקבלו את כל העדכונים


    דילוג לתוכן