“שמחת השכחה”/ זאב בן אשר

שמתי לב שלאחרונה יותר ויותר חפצים שלי פיתחו תכונה חדשה: ללכת לאיבוד. פעם שכחתי את המשקפים במקרר. תגידו, גם אצלכם זה ככה?
מכל מקום, כל פעם שאני שוכח משהו אני נזכר בשיר הנפלא של המשוררת היפנית שיבוטה טויו שכותרתו “שוכחת”.
הנה הוא: “ככל שאני מזדקנת / והשנים חולפות / אני שמה לב ששכחתי / אי אלו דברים / שמות אנשים / כמה מלים / זכרונות כאלה ואחרים. / מדוע, אם כך, איני עצובה? /זו שמחת השכחה / קבלתה המלאה של השכחה. / לעת ערב נשמעת / שירת הציקדות.
שיר שהוא המנון הודיה לזקנה. האין הוא נפלא? עם הצרוף הפרדוקסלי “אני שמה לב ששכחתי” הנאמר מתוך עמדה של קבלה. 60 שניות על בודהיזם. יש סבל שהוא בלתי נמנע ויש סבל מיותר שאפשר להניח לו ולותר עליו (ושוב שאלה לכולנו – כמה פעמים אנחנו מתעצבנים כשאנחנו שוכחים משהו .וכמובן שעצבים רק מעכירים את המצב).
אנחנו רגילים להרבות מילים על אובדנים בזקנה. ואכן יש לא מעט. לצד זה יש בזקנה מלאות fullness . חיפשתי ולא מצאתי מילה עברית שתבטא זקנה מודעת, עם בשלות ומלאות. באקדמיה ללשון עברית הציעו את המלה זקנות (עם חיריק ב ז). המילה האנגלית AGEFULNESS, שלא מרבים להשתמש בה, מבטאת לטעמי את העושר, העומק וההיקף שנשקפים לעברנו מרום הר החיים אליו טפסנו, וגם את תפיסת זמן השונה.
ביוון העתיקה השתמשו בשתי מילים לתיאור שני סוגי זמן. האחת כרונוס – זמן רציף ומתקדם, כזה שמודדים עם שעון. השני נקרא KAIROS. זמן בו חשים שזהו זה, שכל מה שקורה עכשיו הוא נכון ומדויק. רגע שמכיל ומסכם, לפעמים מתרחש בסופו של פרק או תקופה. זמן המגיע לבשלותו ולכן נעצר זמנית משום שאין צורך יותר להגיע ומשתחררים מהרצון שמשהו יקרה / או לא יקרה. את הזמן הזה שקוראים לו גם זמן אנכי או הזמן הרביעי אני פוגש לפעמים במדיטציה ומתלווה אליו צלילות, רוגע, שלווה ומיקוד. ברגעים אלה ה”אני “שלי נעלם ונשאר לי רק “אין אני” ולו לפסק זמן קצר.
אני מתעכב על כך משום שחווית זמן מסוג KAIROS היא חלק מהחסד שהזקנה יכולה להעניק לנו. זמן בשל, זמן מבוגר שאפשר להגיע אליו בחצי השני של החיים אחרי שהנחנו, לפחות במידת מה , להישגים ,לתארים, ליוקרה ולרכוש ולהוכחות שאנחנו “בסדר” בעיני העולם. זקנות היא כל הדברים שהיינו ועשינו. כולם יקרים מדי מכדי לשכוח, כולם שיעורים שקבלנו מהחיים אם היינו בנוכחות מלאה. היא נטל ומשאב גם יחד. זכרונות, געגועים, הישגים, חיבורים, מפגשים, שמחות, עיצבונות….כל אחד.ת מוזמנ.ת להוסיף מילים לשורת המקהלה הזו.

יש מושג ביפנית שמהדהד את מצב הזקנה. וואבי –סאבי. הוא מבטא/מתאר / משרטט כל מה שיש בו יופי פשוט, לא מנקר עיניים לא מבריק כחדש אך אוטנטי , בעל אופי משל. יהיה זה אדם או חפץ או אולי תמונת נוף הנושאים על פניהם את סימני הזמן ועל כן לא מושלמים וארעיים.
שברים וקמטים מחוץ ומבפנים מספרים את ההיסטוריה שלנו, מצביעים על העמידות שלנו, מסמנים את הזמן החולף. בתפיסה זו לא נכון להסתיר את סימני הזמן כי הם גם סימני דרך. דוגמא אחת לכך היא תיקון בגדים בעזרת טלאים הנרקמים על הבד של בגד קרוע. הוא נרקם בתפרים מיוחדים, צבעוניים שמדגישים את יופיו של הבגד הבלוי ומוסיפים לו ייחודיות, אריכות ימים וחוזק. לאמנות הזו קוראים SASHIKO.
אמנות אחרת שמבטאת אותו רעיון הוא הדבקת כלי חרס שנשברו בעזרת תערובת של לכה ואבקת זהב שלא רק שאינם מסתירים את מקום האיחוי כי אם מדגישים אותו. זוהי אמנות ה KINTSUGY שמבטאת את הרעיון ששבר אינו מייצג את סוף החיים כי אם את ארעיותם. שמחת השכחה כהכרה בשלמותו של הבלתי מושלם.