לשבת על הכרית/ פרופ׳ יעקב רז

איך להסביר את החשיבות הגדולה שבסידור הכרית כהלכה מתחת לישבן. שאם לא כן העינויים רבים. יש ללמוד את הכרית היטב. כמה שלא תכיר אותה היא ממציאה גיבנת קטנה חדשה. יש זווית אחת בלבד שבה הברכיים מונחות על הרצפה אחרי השיכול ולא ישותקו כעבור זמן מה.

יש כחמש שניות להתיישב, לסדר את הכרית תחת הישבן ולשכל את הרגלים ולנעול אותן כך עד תום הישיבה. הם קוראים לזה זאזן. שזה מדיטציה.

מכאן אני נתון לחסדי בלבד.

הנה רגלי משוכלות ועיני עצומות למחצה וכפות ידי זו בזו על חיקי וכאילו אין שלווה גדולה מזו. והנה הנה תבוא השלווה. אני סופר את נשימותי וממתין לה שתבוא אבל היא לא באה.

עיני עצומות למחצה ואני מביט ברצפת האבן.

אני מכיר היטב את רצפת החדר. את החריץ השבלולי ברצפת האבן.

את זחילת הצללים מימין לשמאל עם זריחת השמש. זו צלליתה של רשת סורגי העץ של החלון. עוד מעט תטפס הרשת על במת העץ ותבוא אל ברכי הימנית. כל יום מעט יותר שמאלה.

אני מכיר את חום השמש שכובש לו עוד שטח קטון על ברכי ואני אסיר תודה.

אני מכיר את בוהן כף רגלי השמאלית שאינה חשה עוד. ואיך אני יודע זאת. מן הצבע שמשתנה אני יודע זאת.

את קולה של פיסת הנייר הקרוע שבחלון. הטפיחה של נייר בנייר, הרטט שיוצא משם ובא אלי ויורד לאורך גבי.

את משב הרוח שחודר משם ומצנן את שפתי.

כוחה של פיסת נייר קרועה מול כל הגאולה.

מישהו מצלצל בפעמון והכול קמים ועומדים בעיגול. אני מנסה ואיני יכול. כף רגלי הלכה ממני והפליגה לה. בול עץ. מחובר אלי אבל אין הוא ממני. האדישות הזאת של האיברים. המרידה. הבושה. הוויתור. המציאות שכולה בכף רגלי שאין אני חש בה.

לפעמים הצלליות של סורגי העץ מציירות רשת מעודנת ומדוייקת על הרצפה ואז הם יפים מן הסורגים שבחוץ, שהם מחורצים מן התולעים ורבים בהם הצבעים ונראה עליהם גילם המופלג.

אבל כשאתה מטייל בחוץ הסורגים נאים למראה והתעלות שעשו התולעים מצביעות אל אצילותו של העץ.

מה למדתי על זן?

יעקב רז – טוקיו הלוך וחזור עמ’ 156 (הוצאת מודן 2000)